לא סיפור פשוט

את הנאיביות, החן והקסם החליטו ענבל פינטו ואבשלום פולק להשאיר מאחור, וכעת הם מבקשים לרדת לתהומות. בעבודה החדשה שלהם, "טראוט", שעלתה בסוף השבוע בבכורה ישראלית במסגרת אירועי "הרמת מסך" של מרכז סוזן דלל, מכוסה הבמה בבריכת מים שחורה, שבה מתפלשים ומתבוססים הרקדנים והדמויות שרקחו.

עבודה תנועתית מוגבלת שנסמכת על אסתטיקה ויזואלית (צילומים: גדי דגון)

היצירה, שנוצרה כקופרודוקציה ישראלית-נורבגית, מאוד רוצה להציג עולם אפל, מוזר וגרוטסקי, אבל איכשהו, למרות האסתטיקה הגבוהה, שהיא חלק מִתגית הזיהוי של הצמד - התוצאה מייגעת, חפה מכל יצר ויומרנית. במה חשוכה לא יוצרת בהכרח עולם אפל. אסתטיקה ויזואלית בלבד אינה מספיקה כדי להפוך רצף של תמונות יפות ליצירה שלמה שתיחרט בזיכרון.

מרוב העמדת פנים קשה לצופה להתעלם מהזיוף 

כוחה של עבודתם המשותפת של פינטו ופולק היתה תמיד באיזון המוצלח שבין תנועה לתיאטרליות, בקריצות הגרוטסקה ובהומור הדק, בעולמות החד-פעמיים שיצרו, ובהנחת שכבות ורבדים שמתגלים תוך כדי צפייה. בעבודה הנוכחית, מרוב ניסיון "לבנות מצבים", נשתכחה ההומוגניות ונעלם הקסם.

משוחקת מדי

מרוב "העמדות פנים" וניסיונות "להיכנס לדמויות" ההפקה הופכת למשוחקת מדי, באופן שמקשה לדלג או להתעלם מהזיוף. אולי בזאת הבעיה המרכזית של העבודה - הגרוטסקי והמגוחך הוא המצב (קיום בתוך קרקעית באר או מרתף של בית טובע) ולא הדמויות שמאכלסות את העולם המוזר הזה.

מונטפורט, רכש חדש שמוסיף לעבודה רכות ופעימת לב שחסרה בה  

"טראוט", יש לומר, היא עבודה מורכבת, לפחות בכל הנוגע לריבוי ההתרחשויות, לאביזרים, למוזיקה החיה של "תזמורת המטבח" הנורבגית, למספר המשתתפים ביצירה, לכניסות והיציאות המפתיעות אל ומהבמה שקירותיה הם לוחות לציורי גיר, לתאורה שמנהלת דיאלוג מעניין עם המים ויוצרת בכך מרקמי ויזואליה מעניינים.

מבחינה תנועתית, עם זאת, מדובר בעבודה מוגבלת, שמשתמשת לעייפה בפרכוסים, רקיעות והתפלשויות במים העומדים, שבשלב די מוקדם ממצים את עצמם. התנועה, ברוב המקרים, היא אלימה וכוחנית.

פרקים של פיוט

לפרקי מצמוץ אפשר למצוא בה פיוט, כמו למשל ברגע מסוים שבו גבירה בשמלה תקופתית מרשימה וספוגה עד קרסול

במימי קרקעית, חוצה את הבמה כמו מרחפת על פני המים, ויש את קטע הסולו המצוין של הרקדנית הספרדייה, אריאדנה מונטפורט - רכש חדש יחסית של הלהקה, שמוסיפה לעבודה רכות ופעימת לב שחסרה בה.

את המשבצת, שבדרך כלל מאכלס בעבודות הצמד, פינטו ופולק, שחקן התיאטרון והפנטומימאי הנפלא, צביקה פישזון, הפקידו הפעם בידי הרקדן עידו בטש וחבל. בטש עסוק במימיקה, בפיזיולוגיה של ייצוג הגיחוך ובְהַגזמה, וחסרה בו הנינוחות והטבעיות של פישזון, שמציץ רק לרגעי רגעים שיוצרים געגוע לנוכחותו על הבמה.

באופן כללי, געגוע הוא שם המשחק בכל הנוגע לצפייה ב"טראוט", שכל כולה מציפה געגוע אל הפשטות והצניעות שהיו קיימות בעבודותיה הקודמות של הלהקה.