ביחד אבל לחוד

אחד הדברים המשמחים שאפשרו השנה אירועי "הרמת מסך" בסוזן דלל, הוא להביא לבמה המרכזית של מרכז המחול החשוב בישראל, יוצרים ורקדנים שעד כה לא זכו לחשיפה מספקת או כאלה שנבלעו עם השנים בעשייה במחוזות ניכר. את מסך 6, למשל, פתחה היצירה "אל תוך הלילה" של נעה שדור שאחרי לא מעט שנים בחו"ל והבלחות רגעיות בפלטפורמות יצירה שונות כמו "אינטימדאנס" של תיאטרון תמונע, חוזרת לסוזן דלל עם יצירה מרעננת, פרובוקטיבית וחצופה שמציעה קשת רחבה של פראזות תנועתיות שמבליטות כתב יד מסקרן.

זירת קרב בין-מינית, רווית אלימות והעמדות פנים (צילום: מרב יודילוביץ')

בתכנייה מדגישה היוצרת כי מדובר במחווה לסרטיו של הבמאי ראס מאייר ולעיתוני הפשע של תחילת המאה הקודמת. עקבות הטראש הקאמפי ורסיסי המקאבריות, שמלוות את עבודותיו של מאייר, לא נפקדות מעבודתה ובפרשנות התנועתית שלה לרוח התקופה והאווירה הכללית של גוף יצירותיו של מאיירס, יש לא מעט הומור ותחכום. שדור אמנם ממזערת או מסגננת את אווירת הסליז והעירום הנשי, אבל מערכות היחסים המעוותות בין גברים לנשים אצל מאיירס, קיימות גם ביצירה הבימתית שלה.

גם מועדוני הגוגו בפנים (צילומים: גדי דגון) 

בתוך שדה יצירתי רבגוני שלמרות הריבוי לא פעם ממחזר קנונים תנועתיים ושר במקהלה אחת, "אל תוך הלילה", היא יצירה מקורית עם לא מעט הברקות. כמו הפסקול שמורכב ממגוון ז'אנרים מוזיקליים משטראוס ועד סטיבי וונדר, כך גם הכוריאוגרפיה מקפצת בין פאנקי, ג'אז ואפילו מבקרת במחוזות הגוֹ-גוֹ של אמצע המאה הקודמת. כיף של עבודה שבלי להתאמץ לכאורה וללא יומרות, מצליחה להוציא מכל אחד מהעושים במלאכה את המיטב.

בחלקו השני של הערב הציגו צמד היוצרים ניב שינפלד ואורן לאור את "פה גדול", יצירה מהודקת לשלושה שמחזירה לבמה בישראל את קרן לוי, רקדנית ויוצרת מעוררת השראה, בוגרת להקת המחול הקיבוצית ואנסמבל בת שבע, שמזה שנים ארוכות מתגוררת בהולנד ועושה שם חיל. היצירה הנוכחית היא סטייטמנט מורכב על הצורך להיות חלק מהקולקטיב ומנגד להשתחרר מהחיבוק החונק של ההמון והכמיהה למציאת הקול הפרטי.

מטאפורה לקולקטיב

הכוריאוגרפיה סובבת סביב לוי שבמרכזה. שינפלד ולאור, שרוקדים גם בטריו, משמשים בעיקר כפיונים, כלי שרת, מוציאים ומביאים, זרזי תהליך, מטאפורה לקולקטיב. עד פתיחת מסך חולפות דקות ארוכות מדי שלאורכן מתרונן בחלל זמר עממי ארצישראלי מובהק. מסמן, לבל נטעה, את הכאן ועכשיו. כשהמסך נפתח סופסוף היא, בחצאית כחולה ובחולצה מכופתרת לבנה. הם, משני צדדיה, בבגדי חג. השלישייה מקיימת מצעד מוקפד, תרגילי סדר שבהם אין חורג מהשורה והיחד מקודש. הסדר המופתי, זה שנעים לעין, הופך תוך דקות ספורות למאיים, כפוי, לוחץ, מכתיב קצב והתנהלות.

שינפלד ולאור משתמשים בתנועות מתוך עולם ריקודי העם. יש פה סיקול, הנפה, גם 'צדיק כתמר' ו'שאבתם מים' המפורסמים לא נפקדים מהמסכת. אבל בגרסה שלהם הקונטקסט שונה, התנועה מהונדסת, כמעט מדוגמנת. את הסדר המופתי שוברת לוי מפעם לפעם בגמגום של תנועה. היא מאחרת, יוצאת מהשורה, נשרכת מאחור, רוצה לומר שבתוך הקולקטיב ואולי למרות ובשל קיומו, צומח האינדיבידואל, מתעקש על פרשנות שונה ועל הליכה נגד הזרם.

זרקור לרקדנית מצוינת

זו עבודה פיזית כמעט אילוסטרטיבית. השימוש בשפת המחול העממי שיוצאת מתוך הקונטקסט המוכר ומוטמעת בתוך שפת המחול העכשווי, מרתקת. זה, כמובן, נעשה כבר קודם, בין היתר ביצירתה של רננה רז, "קוראים לנו ללכת" (שנקלח מתוך שיר של אפי נצר שמשולב גם בפסקול המצוין שרקח דידי ארז לעבודה הזו). דוגמה מובהקת יותר מהשנים האחרונות מתקיימת בעבודות של "תנועה ציבורית", קולקטיב שמייצר כוריאוגרפיות של ציבור וצורות של סדר חברתי.

גם על ההתנגשות בין היחיד לקולקטיב דיברו לא מעט יוצרי מחול ישראלים כמו

סהר עזימי בעבודה "הרצל אמר" ורבים וטובים אחרים. ההבדל היחיד בין הדוגמאות המובאות לעבודה הנוכחית היא בסגירת המעגל, בפרספקטיבה המפוכחת ובתהליך שמבקש להציף שיח שלא רק מטיח האשמות בחברה הישראלית אלא נוהג בה בו זמנית בביקורתיות ובְרוך.