להעניש או לא להעניש? פרק ראשון

"הוא קרא לי מטומטמת", הסבירה לי שכנתי הטובה את העונש שנתנה לבן שלה - לא לשחק במחשב במשך שבוע. היא התקשרה לספר לי את זה, תוך כדי שהיא בודקת מה שלום הבן שלה, ששיחק באותה שעה עם בני. האמת היא, שהיא רצתה לוודא שהוא לא מפר את העונש ומשחק במחשב אצלנו בבית.

לא לשחק במחשב זה עונש חמור לילד בן שמונה, פריק מחשבים צעיר. שאלתי אותה אם יש קשר בין העונש לבין המעשה. בעיניה ה"ברכה" שזרק לעברה והאיסור לשחק במחשב קשורים קשר הדוק. מה דעתכם, יש קשר? האם בגלל העונש שנתנה לו אמו, יפנים הבן את הרעיון ואת המסר שהיא ניסתה להעביר?

הילדים שלנו צריכים לעמוד במגבלות החוקים שנהוגים בבית. כשזה לא קורה, אנחנו משתמשים בכל מיני שיטות חינוך. שיטות החינוך הנפוצות כוללות עונשים, פרסים (שכר) או נאומים (הטפות מוסר). בואו נבדוק יחד את השיטות הללו. האם הן יעילות והאם הן עונות על הציפיות שלנו: לשנות את ההתנהגות של ילדינו.

עונשים: שליטה לטווח קצר 

נסו להיכנס לרגע לנעליו של ילדכם שזה עתה הענשתם. מה לדעתכם הוא מרגיש? כדי לקבל תשובות מהימנות, היזכרו בעצמכם כילדים, ובעונשים להם אתם "זכיתם". איך הרגשתם אז? בוודאי זכורות לכם רגשות של השפלה, כאב וחוסר אונים. יכול להיות שהרגשתם כעס, פחד, עלבון. אולי הרגשתם שפגעו בערך העצמי שלכם ושלא אוהבים אתכם כמו קודם. אולי חשבתם שזה לא מגיע לכם, שאתם מקבלים יחס לא הוגן, ואז בוודאי רציתם לנקום, לעשות דווקא ולהיאבק.

ברגע שנותנים לילד עונש - מיד נכנסים איתו למאבקי כוח. לילדים, אם כבר הספקתם לשכוח את עצמכם בגיל הזה, יש המון כוח. הם חזקים והם תמיד מנצחים. למה? משום שהם עקביים. הם מוכנים להקריב את היחסים שלהם אתכם תמורת ניצחון במאבק. אנחנו ההורים לא מוכנים להקריב את היחסים שלנו עם הילד תמורת ניצחון ולכן כדאי שניזהר מראש ולא ניכנס למאבקי כוחות. כשאנחנו נותנים עונש אנחנו מנסים למעשה למנוע ממנו לעבור את הגבול בעתיד. האם לדעתכם כשאתם משתמשים בשיטה זו הילד יושב וחושב בזמן העונש על העובדה שאמו צודקת ומחנכת אותו לחיים? אני לא בטוחה בכלל.

אז יש פה בעיה. באמת מאוד קשה לנו, ההורים, למצוא עונשים ראויים שבהם נוכל להשתמש כדי לחנך את ילדינו בדרך הנכונה. אני בטוחה שגם אתם, כמוני, התנסיתם באיזה שהוא שלב בחיים בחוויה הזו של להעניש ולהיווכח שהעונש לא עוזר. עונש יכול להיות טוב לטווח קצר, אך כאשר בעל השליטה איננו, כלומר, כשאתם לא צמודים לילד – הוא פשוט לא יציית. מציאת פתרון טוב בהחלט דורשת חשיבה מחודשת, ואפילו יצירתית.

חשוב לדעת שעונשים לא מעודדים תחושת שייכות. הם דווקא מייאשים. התוצאות לטווח הרחוק של כל עונש שתטילו תהיינה חוסר כבוד, הימנעות, פחד, מאבקי כוח, דיכוי חשיבה עצמית, חוסר אפשרות לקחת אחריות על החשיבה העצמית של הילד ודיכוי המוטיבציה הפנימית ושיקול הדעת העצמי. בנוסף לכך לא תהיה לילד התנסות בתרומה למשפחה, ביכולת להיות מועיל, ביכולת להיות שותף וברצון שלו לתת.

הרציונל שעומד מאחורי העונש הוא חינוך. השאלה היא האם העונש באמת מחנך? האם העונש יוצר באמת שינוי התנהגות עתידי מתוך הבנה? האם הילד בכלל מסוגל לראות את הקשר הלוגי בין העונש למעשה? אם תשאלו הורים למה הם מענישים, הם תמיד יגידו שהם עושים את זה לטובת הילד. זה נכון. זה באמת מה שכולנו מחפשים - את טובתו, את הדרך ללמד אותו מהי ההתנהגות הנכונה. אנחנו רוצים שהוא ילמד לעשות החלטות נבונות, שידע להבדיל בין טוב לרע, בין מותר לאסור ובקיצור - להיות אדם עצמאי ואחראי.

האם באמצעות העונש הילד מסוגל באמת ללמוד ולהפנים את כל אלה? קשה להגיד שכן, כיוון שפעמים רבות העונש שאנחנו מטילים הוא דרך ביטוי לתסכול ולחוסר האונים שלנו, ולאו דווקא ניתן מתוך בחירה רציונאלית. לכן המסקנה היא שהעונש אינו משיג את מטרתו. עכשיו אנחנו צריכים לחפש אופציה אחרת.

פרסים: יוצרים עולם מפנק ומשחית 

כשאנחנו נותנים לילד פרס, אנחנו רוצים לדרבן אותו לעשות מעשים חיוביים. ילד שמקבל פרס על התנהגות או על מעשה חיובי, מרגיש שיש ציפיות גבוהות ממנו, וזה גורם לתחרותיות. אבל האם הפרס יעיל לטווח רחוק? מתברר שלא. בפעמים הבאות הילד ירגיש שמגיע לו, וכך מחיר הפרס יעלה בהדרגה. חשוב גם להבין כי פרסים רבים מדי יוצרים עולם מפנק ומשחית.

הטפות מוסר: חוסר שיוויון

ומה לגבי נאומים והטפות מוסר? האם שיטת חינוך זו יעילה ואפקטיבית? כולנו הרי חוטאים בכך ומכירים את המשפט: "אלף פעמים אמרתי לך". האם המשפט הזה מביא לשינוי בהתנהגות? בהטפות מוסר המסר הוא: 'אני בסדר ואתה לא'. אף אחד לא אוהב להרגיש לא בסדר.

הורים שנותנים עונשים לא מרגישים טוב עם זה. כשהם נותנים פרסים הם מרגישים כמו פרה נחלבת. דווקא כשמטיפים מוסר הם מרגישים מצוין. הם מרגישים 'הורים למופת' ולכן שיטה זו רווחת הרבה יותר.

עונשים, פרסים ונאומים מדגישים את הכוח, את הסמכות ואת העליונות של מי שנותן אותם. רגשות כאלה מנוגדים ליחסים טובים. ביחסים טובים יש שוויון ערך וכבוד הדדי. ילדים שמתחנכים בשלוש הדרכים שסקרנו כאן, עושים או לא עושים רק אם נותנים להם משהו מבחוץ. הם לא מפנימים את ערך העשייה, אלא עושים בגלל מוטיבציה חיצונית, פחד מעונש או בגלל התגמול.

אז מה כן?

אלפרד אדלר, אשר הושפע מאוד מהתפיסה הסוציאליסטית שוויונית ועל כך מושתתת התיאוריה שלו, גרס שהאדם הוא יצור חברתי וכל התנהגותו מכוונת למטרה של תפיסת מקום ותחושת שייכות. ההורים כמנהיגי המשפחה צריכים למצוא דרך לשכנע ולא לכפות. עליהם להגיע להבנה עם ילדיהם ולגרום להם להיענות לדרישות שלהם מתוך רצון, שיקול דעת והבנה.

ילד שגדל במערכת של עונשים על הפרות חוקים ופרסים על שמירתם, ישמור בדרך-כלל על החוק, אך יתחנך לתלות בשכר ובעונש הצפויים לו. הוא יראה את החיים כמקום המתגמל על כל מעשה טוב ומעניש על כל מעשה רע, וזו, כמובן, ראייה שגויה מאוד.

במשפחות בהן נהוגות שיטות חינוך על-פי עונשים, פרסים והטפות מוסר, מתעוררת תחרות בין האחים במקום שיתוף פעולה. כל ילד מתבצר בתפקיד שבו העמיד את עצמו (הילד הטוב או הילד הרע), ומונצחת חלוקת הטריטוריות שאינה מאפשרת חיי שיתוף. צריך לתת לילד להפיק באופן עצמאי לקחים כאשר הוא עובר על החוק או חוצה את הגבול. עונשים ופרסים מחנכים לצייתנות. המטרה שלנו היא ילד אחראי ועצמאי ולא ילד טוב וצייתן. השיטה של 'הכול מותר' מחנכת לאנרכיה. בעונשים ובפרסים שמים גבולות ללא בחירה.

חשוב לזכור שילדים עד גיל תשע בערך לומדים דרך עשייה וחוויה ולא מתוך הסברים. הסברים נתפסים כמשהו מופשט, ולילדים בגילאים האלה אין עדיין יכולת הפשטה. כבר אמרו חכמינו ש"אין חכם כבעל ניסיון", ולכן צריך לגרום לכך שהילד ילמד מתוך תוצאות המעשים שלו ויוכל להסיק מכך לפעם הבאה.

נתקלתם בבעיה עם הילדים? לא יודעים איך להגיב בלי להעניש? כיתבו לנו את הבעיה ואת הניסיונות שלכם לפתרון וננסה לעזור בטורים הבאים.

•  ציפי גלזר, Msc, מנחת קבוצות הורים ואימון להורות בשיטת מכון אדלר .