אמו הפלשתינאית של מפקד ביה"ס לצניחה

מאיזה גיל מתחיל אדם לזכור את חייו? מגיל שלוש, מגיל ארבע? האם נשארים בזיכרון צילומים מן השנים התינוקיות? בנדה לא זוכר אמא, לא מגע מלטף של יד אם, גם לא מילה רכה לפניה שינה. כלום. יש בראשו רק תמונות מעטות ובהן אשה יפה, איש זקן מכה ועמידה אומללה במרכז חצר של בית יתומים. כל השאר הוא מידע, חלקו מודיעיני ממש, שאסף על חייו, שנים מאוחר יותר, כשכבר היה ילד

פרא הגונב כדי לחיות, עוזר עגלון, צנחן, קצין פעולות תגמול עז נפש, איש השירותים החשאיים ואיש עסקים, שידו באבטחת מכרות זהב, קהילות יהודיות וכוכבי קולנוע.

הוא ידע שנולד בחורף של שנת 38' ברחוב זרח ברנט של שכונת שבזי, קרוב מאוד לים, והרחוב הזה עדיין ניצב על מקומו כיום כפי שהיה אז, שורה של בתים נמוכים ודלים בקצה נווה צדק המשופצת. הוא ידע כי אביו, שנקרא משה בן-דוד, נמלט לבדו מתימן והתחתן פה עם הנערה מרגלית, שעלתה כילדה עם משפחתה מעיראק בשיירה שעברה דרך עבר-הירדן.

כיצד נראו הוריו הנעלמים גילה בנדה רק כעבור שנים, כשהציץ בצילומים ישנים. הוא ראה גבר ואשה, שהיו עבורו זרים גמורים. מהבית ברחוב זרח ברנט הוא זוכר רק סצנה, שבה מרים סבו יוחנן יד על אשה צעירה. התמונה מטושטשת של אלימות, והוא עצמו, כילד קטן, מביט מן הצד ואינו מבין על מה הכעס. היתה גם סבתא קטנה ושקטה, כנועה כצל.

הוריו היו צעירים מאוד, כמעט נער ונערה. אחר כך קרה משהו, והתמונה הבאה הצרובה בזיכרונו של בנדה היא בית-היתומים. הוא עומד, ילד בן ארבע, בחצר, וסביבו ילדים לועגים. אין בתמונה אמא הניחה יד מנחמת על כתפו. אין איש זולת הילדים. "ואני עומד בדום וכועס מאוד על משהו, אולי על זה שזנחו אותי". מאותו רגע נותר לנפשו בבניין הישן ארבע שנים. בית-יתומים חרדי נטול-רחמים או אהבה, ובו רק מכות ותורה. מה קרה שהביאו לשם? מי זנח אותו שם? משך שנים ידע במעורפל, כי אביו נהרג כחייל בריטי אי-שם באירופה במלחמת העולם השנייה, וכי אמו נהרגה בהפצצה המצרית על התחנה המרכזית בתל אביב. זו היתה גרסת המשפחה. לא היה קבר לאמת אותה.

חומה סביב המוסד

הפגישות שלי עם בנדה, שסופן המסע אל העבר, נערכו במסעדה קטנה ליד בורסת היהלומים, היכן שחלק מהחברים שלו, לשעבר מהשב"כ, מנהלים עכשיו משרדי אבטחה. שם ישבתי והקשבתי נדהם לסיפור, שפעם ראשונה הוא מספרו לאדם זר. שנים כה רבות נשמה בלבו, ולא נודע אף לחבריו הקרובים ביותר. אך בגיל 57, כשהצלחתו מובטחת וחייו מאורגנים: ילדים, נכדים ועסקים, עצר את ריצתו כדי לשוב אל העבר. אדם צריך המון כוח כדי לחזור אל האוזרים האפלים, אשר בהם קרובה ללא מצבה ילדותו. כשבנדה דיבר על חייו, חשתי כאילו צץ לידנו, כדמות חיה, הילד הקטן דוד בן-דוד מבית היתומים, והוא מביט, משתאה, בדמו עצמו המבוגר-בנדה.

"לפני 15 שנה חזרתי לבית היתומים והסתובבתי בלי להגיד מי אני. ראיתי שם עדיין יתומים כמוני, ובמשרדים זכרו בן דוד אחד, שהיה ילד מופרע. פתחו לפניי את התיק, אבל לא מצאתי בו אפילו את שם האדם שהביא אותי. היה רק מכתב מהמנהל לאגודת-ישראל, כי אינו אחראי לחיי הילד בן-דוד, אם לא יבנו חומה סביב המוסד".

הוא היה שרדן קטן, שלמד מהר להגן על חייו ועל כבודו והפך לחבר בכנופיית הילדים, ששלטה בחצר תחת פיקודו של היתום החזק חזן. כך יכול היה לחטוף את הבגדים היותר טובים מהערימה, שהושלכה כל יום שישי אחרי הכביסה למרכז החצר, כדי שכל אחד יקח את הבגדים לכל השבוע. הם התפללו ולמדו רק תורה, רקמה ועבודה בגן ירק, ומי שהעלה חמתו של מורה הוכה ע"י המנהל, שפעם אף שבר את ידו של דוד, כשסירב להסגיר ילד אחר. הם שיחקו ורצו, התפללו בעל-כורחם ופחדו מאוד. רק בסופי-שבוע באו קרובי משפחה לביקור.

נשאר צילום שבו נראה בנדה בן שש ליד שלוש נשים, שאחר התברר כי הן אמו ואחיותיה, אבל הוא זוכר את עצמו משחק תמיד לבדו בעת הביקורים תחת עץ דומים גדול בפינת החצר. שם, ליד מחסן חפצים שבורים, מתכופף איש אלטע-זאכען זקן. "התחברתי כילד בודד עם הזקן הזה, ורק אחרי שנים הסתבר לי כי זה היה סבא שלי, אבי אמי. היינו מדברים שנינו כדבר איש זקן עם ילד. אם ידע שאני נכדו, למה הסתיר ממני מי הוא? אני מרגיש כעס גדול שהיה שם ולא דיבר איתי עליי".

גם כשבנדה כועס, אין הדבר ניכר כמעט בפניו. הוא איש גבה-קומה ומרשים, שחום מאוד, כחוש, פניו צרות, אפו נשרי ועיניו בוחנות אותך, אך אינן מסגירות את בעליהן. איש דרוך וסגור ועם זאת מקרין חום עם נינוחות של קצין בכיר, שהצבא היה לו לשפחה, וחבורת אנשי הביטחון הם אחיו ואחיותיו. בפלאפון הוא מדבר איתם בחום השמור לקרובים ביותר. "סחתיין", אמר בנדה בשיחה למכוניתו של ראש השירות החדש "סחתיין כ',. אולי ניפגש לאיזו שיחה קצרה". חברו הטוב פלג רדאי, מפורשי השב"כ, הצטרף לשולחננו, כמו להמחיש עד כמה הרחיק הילד בן דוד מאותה עמידה נטושה בחצר בית היתומים של אגודת ישראל, ואיזו דרך ארוכה אכן עשה משם עד לב קהילת הביטחון הישראלית.

בנדה במדים

היתומים של עגלות הקרח

רק כשהיה בן שמונה נמלט בן דוד מבית היתומים ולא חזר. הוא הכיר ברחובות שני עזובים כמוהו, היתום שלזינגר שבא לבדו מהשואה והילד טדרי, והם היו לחבורה קטנה. זו משפחתו הראשונה למשך שנים. הם מכרו עיתונים ברחוב, ניזונו משיירי פלאפל שהשליכו אנשים, ניקו אחרי הצגה שנייה בקולנוע בית העם, עישנו בדלי סיגריות מושלכים, סחבו כביסה לחה לבתי לקוחות, ולפעמים שבו עם חפץ גנוב. בבתי אבו ברחוב שינקין הרימו ארנקים של ישישים נרדמים, סחבו בלוק קרח כבד לקומה גבוהה, ובלילה נדחקו לישון יחד בתוך ארגז הקרב של עגלת מחלקים.

תמורת מקום הלינה באורוות הסוסים בקצה תל אביב היו מתעוררים פעמיים בלילה ומובילים את הסוסים למספוא ולמים. נמוכים היו כל כך מן הסוסים, שהצטרכו לסובב אותם בזהירות כדי להובילם למים, ולא אחת נבעטו בפרסות הסוסים ונפלו על הקש. כעבור זמן טיפס בנדה לדרגת העוזר של העגלון גליק, שהיה לקוח אותו לפעמים מתוך חמלה לביתו, כדי שיתרחץ ויאכל ארוחה ביתית ויישן בנוחיות במיטה, שהוצעה לו בתוך האמבטיה.

"לא הפכתי גנב של ממש", אמר לי בנדה, "רק גנבצ'יק לצורכי קיום. לקחנו בגדים שהתייבשו בחצרות על חבליהם או ארנקי זקנים או אוכל". פה ושם היו מורמים ע"י גנבים מבוגרים מהם לפתחים זעירים, כדי לחדור לחנות ולפתוח אותה מבפנים. פעם הוכנס בנדה למכולת אחת והפיל בכניסתו את כל מדפיה, נתפס ע"י שטור בריטי ושוחרר אחר כמה שעות, כי היה בן תשע או עשר. קטן וכחוש מרעב וזריז כילד רחוב הסתובב בשבת בצהריים עם טדרי ושלזינגר בתל אביב האמידה להריח טשולנט מן הבתים. הם צדו יונים בשקמים של קינג ג'ורג ליד בית החרושת לקרח וטיגנו אותן יחד עם ירקות שסחבו מדוכן.

"היתה בינינו אחווה גדולה". דוד, שלזינגר מן השואה וטדרי - מול כל העולם וגם נגד כנופיות אחרות, שלחמו באותו שטח על קיומן. אבל מאז תם הפרק הזה בחייו, לא פגש בנדה עוד את שני חבריו. כשהיה בן עשר, ירדו מטוסים מצריים על תל אביב, והוא רץ תחת האש למכור עיתונים, אבל בלילה באו אנשים לאורוות, העירו את הילדים העזובים וסחבו אותם לבית מוקף גדר חדשה בנחלת יצחק. על הפתח ראה שלט 'מוסד סגור לפושעים צעירים'. כך למד בנדה פעם ראשונה מי הוא.

"גורילות תפסו אותו והפשיטו אותי מבגדיי וקרצפו אותנו במברשות קשות, ונתנו לנו מדים כחולים ונעלי עבודה". גם שם, במקום החדש, התאקלם מהר. כשאין לך למי לפנות בתחינה וממי לצפות לעזרה - הדברים מתעכלים מהר. מורה בשם פינקינברג, שהקים קבוצות ילדים נטושים לשלחם לקיבוצים, טיפח את בנדה, לימדו על העולם שמחוץ למוסד, והוא ששלחו לקיבוץ עין שמר, גן עדם חם ומגונן, ובו פינו ופרלה שאימצוהו כבן. פתאום היה לו בית, אחרי עשר שנים שבהן התגלגל ככלב חוצות בלי איש בעולם.

המ"פ שלו היה רפול

נער היה כבר, שלא ידע דבר על עברו, ולא היה איש שיבוא אליו לספר לו. רק אז, בביטחון של הקיבוץ, בתוך ההתבגרות המציבה שאלות זהות מתסיסות, החל בנדה לתהות מאין בא, והלך כמה פעמים לבית ברחוב זרח ברנט לפגוש את משפחת אמו ולשמוע מהם מה אירע לו בילדותו. "הם דבקו בגרסה לפיה נהרגה האם בתחנה המרכזית, צירפוה לעזרות החללים של ההפצצה, אבל תמיד היה מישהו שזרק מהצד שאולי לא מתה, לכן התקיים בי חשד שסוד טמון פה".

כשהיה בן 16 הצטרף בנדה לגרעין נח"ל, אבל רצה ללכת מיד לצנחנים. אלו היו השנים שלפני מבצע סיני, זמן חדירת הפידאיונים, פעולות תגמול וההילה שאפפה אנשים כמו אריק שרון, מוטה גור, מאיר הר ציון, רפול ואחרים שחדרו לשטח האויב והיו נראים לעתים ברחוב או בחדר האוכל, מאובקים במדיהם המיוחדים. "ואני רציתי כל כך להשתייך לחבורת עילית, להיות מישהו. באתי לביתן של הצנחנים, והיה שם מרסל טוביאס האגדי שראה אותי, ילד בן 16 גבוה ושברירי, ואמרתי לו שאבי נהרג כחייל בריטי בבריגדה". אולי זה הכריע את הכף לטובתו, כי הצנחנים היו מקלט גם לחריגים, אנשים כמו סעדיה אלקיים שכונה סופפו או טוביאס עצמו, שבלטו באומץ לבם והחזיקו מעמד ביחידה גם כי לא היה להם מקום טוב מזה לשוב אליו, ולאה היה להם מה להפסיד. המ"פ שלו היה רפול והמ"מ - צורי. "הייתי חייל-ילד ואהבתי מאוד את הצבא, ואף פעם לא הפריעו לי משמעת מים ומסעות. אהבתי כל כך את היכולת להיות אני נטו, היינו חבורה הרפתקנית של מסעות ארוכים, כוננות ואימונים ופעולות תגמול".

כמעט מת שלוש פעמים

כך היה בנדה היתום, נטול העבר, בבת אחת לחלק מאחוות לוחמים, שאי כמוה להרגשת בית, ויש בה ריגוש וגאווה, תהילה וכבוד ובעיקר שייכות, וכל מה שאדם שאין לו כלום, נזק לו כדי לקום מהקרשים ולהיות בעל ערך. לא עבר זמן רב ושמו נודע, ואף צץ פה ושם בתיאורי גבורת הצנחנים. הוא פשט עם חבריו על כונתילה וסבחה, השתתף בשביית קצינים סוריים בצפון ובפעולות ליד הכינרת, אבל כמעט נהרג דווקא בעת שהיה מדריך צניחה. בעת שקפץ ממטוס דקוטה בעקבות חניכיו, נתפס מצנחו בכנף האחורית של המטוס, והוא נגרר חסר אונים ברוח העזה אחרי המטוס. רק חברו המשלח, לנס, שנותרים בפנים וראה גוש שחור נגרר אחרי המטוס, הצילו כשמשכו עם כמה אנשים בכוחות עצומים פנימה. דקה בטרם נחת המטוס וריסקו על המסלול, ניצל בנדה.

וכל השנים האלה והנדודים, ואחר כך בצבא, כשאתה כבר נצחן בטוח בעצמו, לא חיפשת אחרי האם, לדעת מה קרה, מאיפה באת?

"בשנת 58', נדמה לי, כשהייתי בן 20, מישהו רמז לי כי אמי שלא נהרגה במלחמה, היא בלוד או ברמלה, והלכתי לשם וחיפשתי אשה בשם מרגלית ולא מצאתי כלום".

תשוקתו הגדולה של בנדה היתה להפוך לקצין צנחנים. הוא היה נשוי כבר לבת קיבוץ ואב לילדה ובקשותיו לקורס קצינים שבו ונדחו, עד אותה שבת כשנשאר בבסיס כרב סמל פלוגתי, הוגיע התראה, שהסורים חצו את הגבול. לצד תעלת מים צרה ליד ביצות דרדרה הוריד בנדה חיפוי מקלעים, ומשהמשיך לנוע ראה חייל סורי עומד, ולידו כורעים חיילים שנשקים מכוון לסיור הישראלי. תסתלקו מהשטח, אמר הסורי. המארב הסורי ירה צרור, ששרט את בנדה והרג את האיש שיש לידו בקומנדקר.

חוליית המקלע השיבה אש, וכל הגזרה התלקחה. שלוש שעות השתוללה האש, הנ"נ היה תקוע עם שני הרוגים ושלושה פצועים. זולת בנדה שנפצע קל ועוד חייל, לא היה איש שיכול לזוז ממקום התקרית, וכך יצא שבנדה חילץ את הפצועים והציל חייהם והיה לגיבור.

חיש מהר נשלח לקורס קצינים והחל מטפס בגדוד 50 של הצנחנים עד שהיה למ"פ המוביל אנשיו לפשיטות וחדירות מעבר לגבול, פיצוץ משטרות ופעילות מודיעין. קצין פדנט מאוד, עקשן שלא הכיר בפשרה, ומעולם לא סיפר דבר על עברו אף לקצין עמוס ירון, שהיה הקרוב בחבריו שם. מדי פעם חדר בנדה בחוליה של קצינים וחיילים לשטח ירדן או סוריה, ולא אחת, בדרך חזרה, חשב לעצמו שאם ייהרג לא ישאיר עקבות על האדמה.

בנדה כמעט מת פעם שלישית בחייו טרם גילה את עברו. ב 6 ביוני שנת 67', בעת שהיה בן 29, בערבו של יום הלחימה הראשון, כשעמד בראש חייליו בחזית זחל"ם שלו בקרב מוצבי רפיח, פגע פגז חודר שריון בכלי. הפגש הרג את המקלען שיש לצו וריסק את רגל ימין שלו. הכלי בער. "שכבנו שם ערימה גדולה של נפגעי וחללי גדול 50 על הדיונות של רפיח. הגדוד נעצר. פצצות מרגמה מצריות נפלו סביבנו". חצי שנה התגלגל מרוסק רגל בבתי חולים עם שברים ונמק מתקדם, עד שנקעה הרגל תחת הברך.

בעיתון ישן אני מוצא כתבה על הצנחן בנדה העקשן, הנוחת קטוע רגל תחת מצנחו על חוף אשדוד. כך היה לאחד מגיבוריה של מדינת מהגרים:יתום שחייו התרסקו במות הוריו במלחמות, והנה קם והיה לצנחן גיבור המרחף בין שמיים לארץ. הוא התגרש מאשתו הראשונה ונשא לאשה את נועה מקיבוץ חצור, וכבר היה אב לשלושה, בלי עבר. כאילו החלו חייו בצנחנים. ועם זאת עברה בו מדי פעם תחושה משונה, שלא מצא לה אז הסבר. בשבתנו יחד סיפר לי כל פעם שחצה עם אנשיו בפעולות תגמול את הגבול לירדן, חש מוזר. "כמו אינטואיציה של בן, שמרגיש שרימו אותו, כשסיפרו לו שאמו מתה. אולי אני מדמיין את זה עכשיו".

מה גרם לך לחשוב כך, הרי דבר לא ידעת?

"אולי הגיע אליי רמז או שמץ של ידיעה. אין לי מושג".

לו השקיע שמץ מן המרץ שלו בצנחנים בבירור עברו, היה עולה על תעלומת חייו, אבל נדמה לי שעד לשנה האחרונה כל פעם התקרב לשם והתרחק. כגודל הרצון לגלות, כך עוצמתו של החשש לחטט במקום שבו הכל פתוח עדיין תחת הקליפה של השנים, ועלול לדמם. כך חשתי בפגישותינו וגם כאשר עברו יחד את הגבול לירדן.

אחרי הפציעה היה שקוע עמוק בבניית מקומו מחדש בצבא. קצין קטוע רגל אינו מועד לקריירה קרבית גדולה, אבל בנדה דבק בצבא והיה לראש ענף מבצעים מיוחדים של הקצח"ר רפול. בעת ההיא החלו מבצעים כמו חטיפת הרדאר והאי גרין, כשסירות ויחידות הנדסה וקומנדו ימי פעלו יחד מעבר לגבול. אחרי קורס בפו"ם נשלח לפקד על בתי הספר הצה"לי לצניחה. קטוע רגל חזר למקום שבו כמעט הסתיימו חייו, כשהוא נגרר אחרי כנף דקוטה. תמיד אהב את האי-ודאות שבצניחה, את הפחד ואת ההתגברות עליו ביציאה מפתח המטוס אל הקרקע.

האשה שחצתה את הגשר

כל שהוסתר ממנו שנים, נפל עליו פתאום דווקא בעת שהיה מושל יריחו ובקעת הירדן, קצין בן 36. בבת אחת נפרצה השתיקה. בנדה לא רצה להיות מושל, אלא להתקדם במישור המבצעי, אבל הרגל גמרה לו את הסיכויים. אחרי שלוש שנים וחצי כמפקד בית הספר לצניחה, כשל הילדים שרצו כומתה אדומה צנחו אצלו, תוכנן לשלוח אותו כנספח צבאי בדרום אמריקה, וכשהמינוי לא יצא לפועל, הציעו לו להיות מושל איזור יריחו והגשרים. נראה היה כאילו במאי מבריק מכין את הבמה למה שעומד להתרחש.

בנדה לא רצה את התפקיד, אבל התקפל וירד ליריחו ולמד להינות ממנו. הוא היה מושל ליברלי יחסית, שבנה את גן השלום לילדי העיר ושמר על קשר טוב עם ראש העיר שאפיק באלי. יום אחד התקשר אליו ליריחו דוד שלו משבזי, אחי אמו, ואמר ששני זרים הסתובבו ברחוב זרח ברנט ליד הבית וחיפשו את הסבתא, אם מרגלית. למה מחפשים שני אנשים אם של אשה שנפטרה לפני 26 שנה? אבל שני האנשים, אמר האח, אמרו שמרגלית חיה, שהיא בירדן נשואה עם כמה ילדים וקרובים בשכם.

בנדה נדהם. מן העבר נטול הקרב קמה האם המתה, שאת מראה פניה זכר כה מטושטש ואת מגע ידה לא ידע כלל, ועם זאת תאם הגילוי תחושה פנימית לא מנומקת, שתמיד קיננה בו. תקווה של יתום עזוב, כי יום יבוא ויתברר שאמו חיה. הוא היה בתפקיד הנכון לברר מה האמת בסיפור.

בעזרת מפקד שב"כ מרכז יצחק צור החל לבדוק. פועל היה כפי שהורגל, כאיש צבא השולח סיור מקדים. אנשים שעברו בעמאן הציצו ופקחו עין. מחושים נשלחו לשם, וחומר הצטבר לאט. הגיעו צילומים של האשה, כתובתה ושמות ילדיה. היה זה חיפוש מודיעי אחר אמא. היה מי שבירר אצלה אם תרצה לבקר את המשפחה, שלא ראתה שנים כה רבות בשבזי. שלחו לה צילומים, כדי שלא תחשוש לעבור את הגשרים, שלא תחשוב כי טומנים לה פח על שעברה לארץ אויב. היא רצתה מאוד לבקר וקיבלה התחייבות, כי כל רע לא יאונה לה. ממקומו ביריחו טווה בנדה רשת קורים סמיכה ללכוד את אשר חמק ממנו שנים רבות.

האשה שעליה סופר לו שנים כי היא אמו המתה, חצתה את גשר אלנבי בקיץ שנת 74'. ממקום מוסתר השקיף בנדה על הגעתה למתקן החיפושים, ראה אשה מבוגרת, בעל וילדה מחתימים דרכונים ונבדקים. אחר נסע משום במהירות ללשכתו בקומה השנייה של מצודת מחנה חנן וחיכה. מבעוד יום צוחצחה הלשכה, כפי שלא הבריקה מעולם, נצצו גם מדיו ודרגותיו של המושל, בעת שהאשה הירדנית הובאה עם בעלה ובתה אל החדר. המונית שלקחה אותם מהגשר הובילה אותם מבוהלים ובלי שיבינו מה קורה, והם הוכנסו ללשכת המושל צבאי, שגם בירדן הוא מושג מערר חרדה.

בעת שבנדה תיאר באוזני את הפגישה, הצטיירה לי זו כחקירה ואכן זו היתה כוונתו. הוא שאף ליצור מצב מהופך לזה שבו נמצא שנים רבות לפני כן, בעת שניטש, עתה בלשכתו נתונים היו חייה וביטחונה בידיו לשבט או לחסד.

מעבר למכתבה החל חוקר, בעזרת מתורגמן שידע את כל הסיפור, את האשה הירדנית על חייה ומשפחתה. הוא האמין כי כחוקר יקבל ממנה פרטים, שלא ישיג כשתתגלה זהותו. ידוע לי שנולדת פה כיהודייה, אמר לה, ועברת לשם עם ערבי ב 48'. ספרי לי הכל. ידוע לי שעזבת פה ילד, האם את יודעת מה עלה בגורלו. בן כמה היה כשנסעת? "שמרתי על קור רוח", אמר לי בנדה בישבנו במסעדת הבורסה, "אבל המתורגמן שידע בכה, וצעקתי עליו בעברית שישתוק שלא יבכה. ישבתי מולה מגוהץ, הכל בחדר נצץ".

היה חשוב לך להראות לה כי הכול התהפך, שעכשיו אתה החזק?

"לא להראות לה... רציתי ליצור הבדל חזק בין עכשיו לעבר. בין הנטישה שלה, שהותירה יתום, לבין ההצלחה שלי להיחלץ משם. לא להתנקם... זאת היתה הזדמנות אחת בחיים, שיש פתאום לאנשים, ששיחקו במחזה הזה לפני שלושים שנה... שהנה היא יושבת בחוסר ודאות, נחקרת ואינה יודעת מי האיש מולה. רציתי ליצור מצב, שכאשר יתגלה לה מי אני יהיה אפקט הכי חזק".

והנה היא היתומה החלשה?

"כן זה ההיפוך".

"הנה הבן שלך"

זרמו הפרטים ונאספו, הצטיירה תמונה חלקית של חייה, שכן לא הכול אמרה שם.א בל יצא שהוכרזה מתה ע"י אביה ומשפחתה, על שעזבה את בעלה היהודי, מנגן העוד משה, אביו של דוד, והלכה אחרי הבחור הערבי שהכיר במנשייה הצמודה, לביתו בלוד, ונישאה לו וילדה לו ילדים, ואחר עזבה גם אותו נישאה לאחיו, ובבריחה הגדולה של 48', בעת שערביי לוד גורשו, נמלטה איתם, לוקחת חלק בגורל הפלשתינאי ונסה לירדן, ושם תקעה שורש. היא דיברה ולידה ישוב בעלה המודאג והילדה שנצמדה אליה.

ושאלה אחרונה שאל אותה, אם היתה רוצה לראות את בנה. "מאוד מאוד, לכן אני פה", אמרה לו בערבית, כי שכחה את כל העברית שלה. "אז קמתי ואמרתי לה: הנה הבן שלך, פה מולך" הם נשברו שניהם. "היא באה אליי וחיבקה אותי ונישקה ובכתה מאוד, ושניהם נישקו אותי ובכו, והיא אמרה: לרגע חשבתי שזה אתה, בגלל הגבה השמאלית שלך, שמזדקרת כלפי מעלה. ואני לא בכיתי", אמר לי בנדה, "אני לא בנוי לזה שיש לי אמא, ושאשה מבוגרת מחבקת אותי. עתה ידעתי שהיא אכן אמי, אבל גדלתי בלעדיה ובלי זה. זה חסר לי כל חיי, ותמיד התאהבתי במורות ובמדריכות... ועד היום יש לי יחס מיוחד לנשים, אבל אי אפשר לקבל אמא פתאום באמצע החיים. אי-אפשר".

מיריחו לקח את אמו ואת בעלה וילדתם למלון בתל אביב, ובאותו ערב הלכו כולם לסבתא בשבזי, ובאו כל אחיה שלא ראוה מאז נודתה מן הבית כמתה, "והיה שם בכי גדול", אבל היא שמרה על רגשותיה, אשה חזקה שעברה חיים קשים ונטישות ונדודים, וידעה להסיר דברים שנים כה רבות.

שלושה ימים נסע בנדה איתם בארץ בכל האתרים של ארץ ישראל - פלשתין הישנה, עכו ויפו, רמלה ולוד, במקומות שהכירו מן הארץ, שכבר כוסתה בזו החדשה. קצין בכיר, אמו ובעלה הפלשתינאי וילדתם הקטנה, שלא זזה מאמה, ושתיהרג כעבור עשר שנים בתאונת דרכים בעמאן. בנדה רק הקשיב ולא סיפר דבר ממה שעבר עליו כל השנים, והם נפרדו בבית קפה בירושלים. הם ישבו בפנית הקפה. ואחר כך לא אירע דבר במשך 20 שנה, ולא הוחלפה מילה ביניהם. כאילו תם הספר. "ולא באתי על סיפוקי, ולא הצלחתי אפילו להגיע לחקר האמת, מה באמת קרה בינה לביני כילד. גם בחקירה לא אמרה האמת. פחדה".

שב"כ ומכרה-זהב

רק הסכם השלום בין הממלכה המדברית של חוסיין לישראל פתח את הדברים מחדש. 20 שנה היתה שתיקה, כאילו שבה זו ונפרשה על פני הדברים שאין לדבר בהם. הצבא לא שלח אותו הביתה, אחרי שנגלה עניין אמו. הוא עצמו עזב את הצבא. אבל לפני כן, כשהתגלתה האם, הלך לרמטכ"ל גור, כדי שזה יחליט מה יעשה בקצין שאמו אזרחית מדינת אויב. בלשכת הרמטכ"ל הניח בנדה את עברו על השולחן כאקדח טעון, אבל מוטה, שלבו חם לצנחניו, ישב איתו שעתיים והבטיח, כי דבר לא יפגע בו. שנה היה בנדה מושל יריחו וביקש לסיים, ונאמר לו כי בשירות הביטחון מחפשים איש צבא בכיר.

בסתיו 75' הלך לראיון אצל ראש השירות אברום שלום, ואמר שהוא רוצה לספר לאברום משהו שהוא מקווה כי לא יפריע לו להתקבל. כשסיים לספר הסיר ראש השב"כ משקפיו, שפשף את עיניו העייפות ואמר: ואני דווקא חושב שזה כן יפריע לך. "וכעסתי מאוד, כי לא הייתי מוכן שהעבר ממנו נחלצתי כה בקושי יעצור אותי ויסווג אותי לא על פי מי שאני".

נחזור אליך, אמור לו המפקד שלום, ובנדה רץ בין החברים שלו, שלא ידעו כלום על העניין, כי רק לנועה אשתו סיפר אז, וביקש עזרה שילחצו שיתקבל. וכך קרה. שנה אחרי שפגש את אמו ביריחו התקבל לשב"כ, ושש שנים התרוצץ בעולם והגן על שגרירויות מפני טרור פלשתינאי. הוא היה, כעדות חבריו, בוס תובעני מאוד, קשה, שחילק לאנשיו את ספרו של עמוס אילון על הרצל ולא הכיר בפשרה. יסודי, סגר כל פינה שלא להשאיר מקום למקרה. ממרחק השנים פעלה עליו ילדות את פעולתה, ופעם כשקנה בשגרירות אסיאתית אחת מערכת סטריאו יקרה מאוד, ונשאל למה יקרה כל כך, אמר כי כילד, כשחיפש אוכל בחצרות, היה שומע מוסיקה מהבתים, ונשבע שיום אחד תהיה לו מוסיקה כזו בבית שלו.

זמן קצר לפני מלחמת לבנון יצא לפנסיה והלך הביתה. ובמלחמה ההיא חזר בהתנדבות לחצי שנה לפעילות, כשמטענים התפוצצו סביב שיירות האספקה.

מעט זמן ישב בבית, עד שהגיע טלפון ממיליונר פיליפיני, שישב בהילטון תל אביב וחשק בידע של בנדה באבטחה להעסיקו. הוא טס לחודש לפיליפינים ונשאר שם שלוש שנים. שבעה ישראלים עבדו תחתיו, והוא הקים מסגרות אבטחה לחוות של הפיליפיני, אימן שומר ראש. בתוך הג'ונגלים של מידנאו, האי הדרומי ששורץ מחתרות ושודדים, בנה מערך הובלה לזהב שנכרה שם והיה, עד בואו, נשדד כמעט כל שבוע בעת המסע בג'ונגל. עמדות וזרקורים, מקלעים וגברים חמושים, מטוסי תובלה ומערכות אלקטרוניות הוקמו בג'ונגל ובחוות.

פעמיים צץ שמו בעיתונות הישראלית בשתי פרשיות עכורות. פעם אחת כששכיר חרב שעבר אצלו פתח את הפה כדי לפגוע בו, והציגו כפורץ קופות ומסגיר סודות; ופעם אחרת בהקשר של פרשת חוד החנית. בשתיהן נחלץ מהעניין. "לוחם מהולל וקטוע רגל", כתבו עליו בעת שחיברו אותו לפרשת חוד החנית, "שהתבקש להתקין מערכת אבטחה בביתו של ראש קרטל הסמים בקולומביה תמורת חצי מיליון דולר, וסירב כי חש במי מדובר".

אחרי הפיליפינים המשיך למיאמי, ושם הוא יושב כבר שנים וידו בעסקים חובקי העולם האלה של אבטחה, שכל פורש שירות שני עוסק הם. 20 שנה חלפו מהפרידה בבית הקפה הירושלמי ועד ששב ונוצר קשר עם האם ומשפחתה, "וב-20 השנה לא היה כלום, שום כלום", אמר.

כשהחלו בני אמו להתקשר מירדן בחורף האחרון אחרי הסכם השלום, שאל אותם למה עשרים שנה לא התקשרו, למה לא חזרו לביקור, הרי גיליתם שישראל היא לא חיה טורפת, והם אמרו שאביהם פחד. זה האב שמת לפני שנתיים. נקבע שבנדה יצלצל לבית האם ביום חמישי בערב, כשכל המשפחה יושבת סביב השולחן, וכשהרימו בצד ההוא את הטלפון בקו, שנפתח אחרי השלום, שמע צעקות: דוד, דוד, דוד, "ודיברתי עם כולם, עם כל האחים והאחיות שלי, חמדיללה", הוא אומר לי וצוחק, ופניו זוהרות כפני אדם שמצא אוצר. חמישה אחים ושתי אחיות. "הם רצו לבוא, ואמרתי קודם אבוא אני, אראה אותם במבצרם. ואולי עכשיו, שכשיש שלום, ואמי תשב שם בין בניה, תצא האמת, לא תפחד כמו ביריחו".

איזו אמת אתה עדיין מחפש? למה נטשה?

"לא אשאל ככה... היא לא נאשמת... אני רוצה לדעת למה עזבה אותי, מה גרם לה לעזוב, איך אמא משאירה ילד בן שנתיים והולכת. הרי יש יצר חייתי של אם. אם הטריד אותה שעזבה אותי, אם התעניינה בי".

בדצמבר 94' שלח בנדה פאקס למפעל של אחיו בעמאן: "קצת מוזר מצב בו בן צריך לספר לאמו מולידתו את קורות חייו, תאריך לידתו וכו', אולם במזרח התיכון הכול אפשרי, כנראה ששום דבר אינו מוזר... איני יודע מאומה על נסיבות פרידתנו, ואף גילי בעת הפרידה מעורפל. זיכרוני מתחיל אי שם בגיל ארבע או חמש, כאשר מצאתי עצמי בבית יתומים דתי מאוד... איני יודע מי הניח אותי שם ומתי... קשה ומוזר לגלות פתאום, אחרי עשרות שנים בלי אמא ובלי משפחה, כי לא רק שאיני יתום מאמא, אלא שאף אחים ואחיות יש לי..."

המסע אל האם

בשבוע השלישי של מארס חצה בנדה את גשר שייח' חוסיין הצפוני ליד אשדות יעקב בדרכו למשפחתו החדשה, ואני לצדו. האוויר היה בשום מפריחת האביב, הגבעות ירוקות ומכוסות עשב גבוה, שהסתיר את עמדות המקלעים ואת מוצבי הבקעה. אחרי גשר הברזל, בצד הירדני, בא לקראת בנדה הקולונל עז א דין לקבל את פניו. הירדים ידעו על העומד להתרחש, והכל תואם, כדי שלא ייפגעו האם ומשפחתה, ולא יפול עליה צל חשד. הממלכה המדברית של חוסיין היא ארץ, שבה פקוחה עינה של משטרה חשאית על הכול, ומחסומי צבא שומרים על האיזון העדין, המגן לבל תשוב הממלכה לכאוס של ספטמבר 1970.

בבקתת-העץ של האורחים החשובים ישבנו שעה ארוכה ודיברנו על איוולת המלחמות. במקום שבו התווכחו תיירים על עלות השכרת רכב היתה פעם עמדה, וחיילים נורו בה למוות. מי טילפן להודיע לאמי על בואי? שאל בנדה, והקולונל הירדני אמר שהוא. בחדר השני על מיטת שדה, פירק גבר בבגדים אזרחיים אקדח מוזהב קליבר תשעה מ"מ. מונית צהובה העמיסה מטעננו והחלה מטפסת על ההר. כל שלט דרכים הזכיר פעולת תגמול. האתרים היו כשמות יעדים על מפת מודיעין. ליד שונה אמר בנדה: "פה עברנו בלילה את הנהר, וקצין טבע בזרם החזק". אחר באו אום קאיס ואירביד וזרקא וגרש. באותו שבו חגגה ירדן 27 שנה לציון ניצחונה על ישראל בכראמה.

מדי פעם נפרשה לרגלינו ישראל על קצה הכינרת וטבריה ובית גבריאל, ואוטובוס אגד המתאמץ בעלייה מעל אל חמה. עברנו ליד תעלת הע'ור ומחסום חיילים קטן שבדק דרכונים. אני לא מאמין שאני עובר כאן בלי חגור, אמר בנדה. נרגש היה, אך פניו נותרו חתומות. כל הזמן דאג שלא ייגנב המטען, שלא יזהה אותו מישהו מהעבר. מן ההר חזר הד תיפופו של טמבור נסתר כמין מקצב נרגש. רק בכניסה לעמאן על הכביש הרחב נאנח בנדה: אוי, פה נסגרות 54 שנים".

חדרי מלון 'פורטה גרנד' היו ענקיים ונוחים והשקיפו על שבע הגבעות של עמאן הבהירה. מקץ שמפר שעות, כשהחל להחשיך, צלצל הטלפון בחדרו של בנדה. אחיו ואחיותיו חיכו למטה. במעלית זיהה בנדה את כולם על פי צילומים ששלחו. אחד מהם, האח השני שנולד בשנת 44' בלוד, נראה ככפילו של בנדה. גבוה ושחום ומבנה פניו הצר כפני בנדה.

בשתי מכוניות נסענו לבית האם, עברנו ברחובות מוארים ליד לונה פארק קטן, ראינו את צילומי המלך על גשרים ושערים, כיכרות ענקיות וכבישים רחבים. בחלונות הבית, קומה השנייה, עמדו אנשים כמו בעת תהלוכה גדולה ונפנפו בידיהם לבאים. אמו עמדה בלדת. אשה זקנה בשמלה סגולה שזורה זהב. אוי אמרה, ונפלה על צווארו. היא נישקה וחיבקה אותו, והשפחה הריעה. המונים היו שם, כי הנה שב היתום אל חיק משפחה עצומה. תוך ארוך השתרך לנשיקות. זקנים וילדים, תינוקות נישאים בידי אימותיהם ונערים עם חתימת שפם. "50 שנה לא ראיתי אותך" אמר לו כאילו נשכח ביקור יריחו.

הולכים היו חבוקים, עד שנחתו על ספרה אחת בחדר ההסבה, ושני האחים הזהים, בנדה ותאומו, התיישבו משני צדי האם, כשתי כנפיו הכהות של פרפר מוזהב. מעל ראשיהם ראיתי ציור ענקי של הבת המתה. מן הצד, מחדרים סמוכים, השקיפו בני המשפחה, חלקם נפחדים או חוששים, חלקם מעט מנוכרים למראה הפצצה שהוטלה על הבית: האח האבוד, הקצין הציוני, ולך תדע מה זה יעשה לנו.

כשגילו כי עיתונאי בבית, נפחדו מתגובת חמאס אפשרית וביקשו, כי שמם יוסתר, ועם זאת עלצו בשמחת האם. דומה היה הסיפור לקוביית מזל, שבכל רגע מתגלה צלע אחרת שלה: האם הם פלשתינאים החולמים לשוב ליפו השדודה או אחים? אויבים מהעבר הרע או ידידים של השלום החדש? שונאים או אוהבים? הופכים היו פתאום בכל האפשרויות שנפתחו ובכל האיומים שצצו. "מה שלומך? מה אתה רוצה לאכול?" פלטה האם בעברית, נזכרת בכמה משפטים ישנים, שנשכחו ממנה בכל השנים שבהן הסתירה את מקורה.

ידו של בנדה נחה על כתפה, לפעמים קירב אותה אליו לנשקה, לפעמים התרחק. על השולחן ראיתי אלבום גדוש, שהכין לה בקפידה. עמודים של צילומי עברו וילדיו, וביניהם גם שיר שהיה לו כל חייו כמין המנון נפש, אמא, אמא, של יהורם גאון: "אם הרחקתי לכת אמא, הן תדעי, ארמונות מלכות אבנה לך, מלכתי".

דמעות של דם

"דמעות של דם ירדו לי", אמרה האם בערבית, כשהחלה לספר על חייה כמו שביקש בנדה. כבר היתה שעת לילה מאוחרת, ולפי אות של אחד המבוגרים הוצאו הילדים מהחדר, כאילו עמדו לדבר על דברים, שאין אוזן ילד אמורה לשמוע. "דמעות דם", אמרה, "בגיל 14 השיאו אותי לאביך", אמרה לבנדה, "לבחור התימני משה, כעבור שנה נולדת. ואביך ניגן על עוד ולא עבד. לבדי הייתי והוא רק קינא לי כל הזמן והיכה. כולם היכו אותי, אבי ואביך". היא תיארה זמנים רעים, שיד כל היתה בה, אבל כשאמה שכולם הרביצו לה צחק החדר, כאילו לא יעלה על דעתם, שהאשה החזקה שהם מכירים כאמא וסבתא היתה פעם מוכה.

היא התגרשה מאביו של דוד וחזרה לבית אביה. היכן נשאר דוד, לא אמרה מפורשות. האם לקחה אותו אתה או שנשאר, כפי שאמרו לו אנשים, עם אביו, והיה ישן בעריסתו בעת שהאב משה ניגן בעוד שלו לפני קרואי חתונות? בשכונה בה גרו יהודים וערבים זה ליד זה, ובית נגע בבית, הכירה את הבחור הערבי, בנו של בעל חנות מכולת מלוד, שבא הרבה ליפו. בשנת 43', בעת שהיה דוד בן חמש ואביו כבר היה מגויס לצבא הבריטי מעבר לים, הכניסה אותו לבית היתומים החרדי, ונולד בנה הראשון מבעלה הערבי. "כל שבוע הייתי באה לבקר ולקחת אותך לשבת", אמרה לבנדה.

"אני לא זוכר אותך כלל", אמר בנדה ברכות, אך דבריו היו כסכין מצופה קטיפה. הוא סיפר לחדר השותק על אכזריות בית היתומים. אחיו ואחיותיו הקשיבו לדברים, שאמר על הבדידות ועל שלוש השנים ברחוב. הוא לא פירט את אשר סיפר לי על הגניבות והצרות, אך פני האם הקשיחו, והיא החלה לחייך. בגיל 73 נדרשה לדין וחשבון על נטישת ילד. החדר הגדוש הפך לטריבונל. זה היה משפט משפחתי, שבו הנאשמת והתובע יושבים חבוקים על ספה אחת, ללא עדים. מי משקר ומי שכח? שאלתי את עצמי. האם ביקרה אותו כל שבת או נעלמה מחייו כלא היתה? האם התרוקן זיכרון הילד מאמו או שהיא מכזבת כדי לתקן עוול ישן, שלא ניתן עוד לתיקון?

צדודית פניה היתה חדה כגרזן, אפה הגדול, סנטרה הבולט קדימה. "גם לי היה קשה", אמרה, "סבלתי מאוד. שלוש שנים חייתי לבד אחרי שנפרדתי ממוסטפה. הנה שתי ידיי נשברו ממכות", הראתה את פרקי ידיה החבולים. "גם ידי נשברה בבית היתומים", אמר בנדה. "אני לא כועס עלייך", שב ואמר כמו לעצמו.

שנה לאחר הולדת בנה הראשון ממוסטפה נולד השני, זה הדומה כטיפת מים תאומה לבנדה, והיא התגרשה ממוסטפה אביהם. מתנודדת היתה בין שני העמים הגרים בסמיכות ובין הבעלים, נעה לכאן ולכאן כאילו לא הכירה בדרישות החברה מן האשה אז או בגבול, שנמתח כבר בין הין שני העמים. ציפור חבולה היתה, פרועה, שעברה על כל הכללים ושבה התרסקה וקמה מן החורבן. וילידה סבלו מאוד מהכל. רע היה לה, אמרה, וגם מוסטפה היכה אותה כמו משה וכמו אביה.

אחרי פרידתה ממוסטפה שבה לבית הוריה ברוחב זרח ברנט, ואיבה קיבל אותה בלי ילדיה הערבים. שלוש שנים גרה שם, שוני ילדיה ממוסטפה גדלו אצל הורי בעלה בלוד, בחיק הסבתא הפלשתינאית. "כשאמא חזרה מתל אביב ובאה לקחת אותנו" אמר לי הבן הדומה לבנדה, "לא ידעתי מי האשה הזאת. חשבתי שסבתא היא אמא שלי". יש לו לאח הזה עיניים רכות מאוד.

כעסת עליה שעזבה אותך?

"לא, אני אוהב אותה והיא מאוד אוהבת אותי".

כששבה מרגלית למשפחת בעלה השני, נישאה לפרכי אחיו, וממנו נולדו שאה ילדיה, בנים ובנות. הם חיו בלוד וחזו ברעמים המבשרים את בואה של המלחמה הגדולה בין היהודים לערבים. בעת שפרצה מלחמת השחרור והכוח הישראלי הגיע ללוד, נמלטו לשכם ולרמאללה ומשם לעזה בה שהו שנה.

"קולנוע אלנבי עוד קיים?"

בשנת 49' חצו בלילה את ישראל לעמאן. הן הדומה לבנדה כתאום אמר לי, כי הוא זוכר במעורפל את סבו מרכיב אותו על חמור בשיירת הפליטים החוצה בלילה את ישראל. 22 שנה אחרי שחצה כילדה בשיירת היהודים יוצאי עיראק את ירדן בדרכם לציון, נמלטה עתה מרגלית מציון המוקמת אל ירדן, כשהיא נישאת על חמור הפלשתינאים. הם סיימו נדודיהם במחנה פליטים, בתחתית אחת מגבעות העיר, היכן שהאח הבכור העני מכולם, מתגורר עד היום.

מהזמן ההוא שאחרי הנדודים זכורים להם היטב ימי העוני המרוד כפליטי פלשתין באוהלים הלוהטים במחנה. אחד מבני מרגלית סיפר לי, איך בתושייתה ערבבה אמו אבקת חלב, שקיבלו מהאו"ם, במים ליוגורט ואותה ייבשה ללבנה, שילדיה היו מוכרים כדי להרוויח כמה פרוטות. בתושייה ובעמל כפיים מפרך עלו משך השנים מתחתית הגבעה שבה יש המחנה אל הבתים שבהם גרים עכשיו. חלקם למדו באוניברסיטה, ואחרים עבדו מבוקר עד ערב כדי להיחלץ.

מצאתי בהם את תאוות ההצלחה של בנדה, ויחד עם זה גם את געגועי הפלשתינאי לביתו בארץ הישנה, שאינם חדלים לדבר בה, כדל אחד בדרכו, מי במרירות ומי בתקווה, מי בגעגועים ומי בוויתור. האם התאום יקח את בנדה למחרת הפגישה אל הווילה מרובת החדרים, שהוא מקים על גבעה בעמאן. משכן אבן רחב ידיים מוקף גן הצופה על העיר ועל מחנות הפליטים, על ההרים והאופק הרחוק ובו הרי ישראל. ועם כל עושרו יבקש האח בכל שיחה את זכותו לשוב, ולו לחודש, ללוד.

"קולנוע אלנבי עוד קיים?" שאלה פתאום האם הזקנה, "ושוק הכרמל, כרם התימנים"? משפטים קצרים ושמות מקומות במפת העיר שבו אליה כמו אחרי אובדן זיכרון ממושך, בבת אחת הותר כל שהיה אסור שנים. בשפה פשוטה ובסיסית ולא רגשנית דיברה האם על חייה, סיפור סבל ונדודים של פליטה יהודייה פלשתינאית, גדוש צער, מכות ונטישות.

רק בחצות הלילה עזבנו את בית האם, ועוד שעה ארוכה ישבנו בלובי המלון, כי לא יכולנו להירדם. בנדה הסתיר סערת נפש גדולה, הוא היה איש נטול עבר, שלפתע גילה עבר משפחתי גדוש והווה מלא בני משפחה וקרובים. אחרי שנות שתיקה והסתרה נראה היה כאילו נפרץ סכר, ועוד רגע ושיטפון עצום יסחף את גיבורי העלילה, אם לא יישמרו.

בשעה שהיא בין הלילה ליום עלינו לחדרינו, שחלונותיהם משקיפים על העיר המדברית. האוויר היה חמים ויבש, וליד כניסת המלון ישבו חיילים ופקחו עין. בשלושת הימים הבאים טייל בנדה עם אחיו בעיר ובסביבותיה ואף הרחיק לפטרה. מסתובב היה בין בית אחותו לעסק המשגשג של אחיו, סוקר את חווילתו הנבנית של האח הדומה לו כתאום וצועד לצדו, כאילו מעולם לא נפרדו.

במוזיאון קטן בתוך מצבת החייל הירדני ראינו דסקיות של החייל לוי הנרי אשר ואת אקדחו של טייס ישראלי שהופל בכראמה. בנדה חלה והצטמרר מקור, אך בכל ערב הקפיד ללכת לבית האם ולשבת עם המשפחה. כשנפרד ממנה ביום השלישי לא בכתה. רק בטלפון, כשהתקשר לביתה לפני יציאתו לגשר, פרצה אמו בבכי ונשבעה שתבוא לבקר בישראל עם ילדיה.

אחרי המסע, כבר בתל אביב אמר לי חברו הטוב של בנדה מהשירות, פלג רדאי, כי בלילה חשב לעצמו שכל הסיפור של בנדה יכול היה להגמר אחרת לגמרי. "עם האופי המחושל שלו והשנים הקשות ברחוב, יכל בנדה לצאת פושע גדול, או לו עבר למשל עם אמו את הירדן אז בבריחה של 49', לו נטלה אותו איתה, הרי היינו נתקלים בו מעבר לגבול כאויב, כטרוריסט, או שהיה עכשיו יושב מולנו, במו"מ, מצד אש"ף. הכל היה פתוח והסוף הטוב היה קרוב כחוט-השערה לסוף רע.