דעה: כולם אשמים בטרגדיה של הפריפריה
פרשות תפרון ומוליתן הן רק האנקדוטה העצובה האחרונה בשנות דור של פיאסקו לאומי. לפיאסקו הזה יש ארבעה אבות - המדינה, ההנהלות, ההסתדרות וגם.. העובדים עצמם. הגיעה השעה שכולם יעשו חשבון נפש נוקב / טור דעה
נמאס. פשוט נמאס לשמוע את האוצר מיתמם, את ההנהלות מגלגלות עיניהן השמיימה, את ההסתדרות כ-א-יל-ו עולה על בריקדות, ואת העובדים (כן, כן. הכינו את הטוקבקים) חולבים את תפקיד הקורבן עד זרא. פרשות תפרון ומוליתן הן רק האנקדוטה העצובה האחרונה בשנות דור של פיאסקו לאומי-ניהולי-אתי-תעסוקתי מתגלגל, המתרחש תחת הקלישאה הנבובה: "יצירת מקומות תעסוקה בפריפריה".
ארבעה אבות לחטא הקדמון הזה, שפירותיו מבאישים את ריחו של המשק מאז עד היום, ולכל ארבעתם צריכה שעה זו להיות שעה של חשבון נפש נוקב.
המדינה
כידוע הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. לבטח עירוב של ציונות מעשית עם חובה לאומית ודחיפות כלכלית הדריכו את מקבלי ההחלטות כשהגו את הרעיון לעודד, להקים ולתמוך במפעלים בפריפריה, אי-שם בשנות החמישים והשישים.
בשנות השבעים והשמונים המשיכו מתוך אינרציה, ובשנות התשעים ותחילת האלפיים המשיכו בחצי-פה, מאימת הפוליטקלי קורקט. אחרי הכל, איש אינו רוצה להיתפס כעוכר פרולטריון בדיוק כשהבחירות מבליחות באופק כל שנתיים. ברקע, לכל האורך, הקונספציה קרסה שוב ושוב.
מבלי לכבול עצמנו למקרה זה או אחר, ותוך הסיכון שבפִּישוּט נושא מורכב, ניתן לציין חמש סיבות לקריסה זו. כולן מקורן בשילוב מופלא של חלמאות פושעת עם הדרה מוחלטת של כל הגיון פשוט.
גיאוגרפיה: טבעם של מחוזות / ערים / שכונות הוא שיש להן מרכז המְרַכֵּז, בשטח מצומצם יחסית, את מוסדות הציבור, הבידור והתעסוקה המירביים. בדרך-כלל הוא נוטה להיות בַּ...כמה מפתיע...מרכז!
במדינה בשטח זערורי המשול בקושי למחוז בעולם הגדול, אמת זו תקפה באותה מידה, והיא מתקיימת מעבר לכל סוגיה חברתית ולכל עוולה היסטורית, אמיתית או מדומה, במישור העדתי (מזרחיים-אשכנזים) או הכלכלי (עניים-עשירים). ככה זה. הפריפריה היא ב...פריפריה! שאלמלא כן היו קוראים לה "מרכז".
תחבורה: עִזבו אתכם מן הרכבת הקלה. בואו נדבר על הפשע התחבורתי האמיתי מאז קום המדינה: הרכבת הכבדה. ע"ע השִין-קָן-סֶן היפנית או ה-AGV הצרפתית הדוהרות במהירות טיסה ולולא נעדרו כנפיים, אכן היו ממריאות. ולא צריך לפתחן למהירות המקסימלית (כ- 580 קמ"ש על מסילה מגנטית).
מספיק לנו איזה 250-300 קמ"ש צנועים: ירוחם - תל-אביב בשעה גג. נהריה-תל-אביב - חצי שעה גג. יותר קצר מראשון - תל-אביב ברכב בשמונה בבוקר. הרווח כפול: גם כל תושב פריפריה יכול להציע עצמו בקלות לכל מקום עבודה במרכז ובכך פותח לעצמו את כל האפשרויות הקיימות במדינה; וגם הפריפריה הופכת משם נרדף למצוקה, לבחירה-מרצון של איכות חיים וקונטרה להמולת העיר המזוהמת. ככה, נבחרים יקרים, משיגים "יצירת מקומות תעסוקה בפריפריה". לא בכוח. במוח.
כלכלה: מפעל/חברה עסקית/ארגון צריכים להיות בני-קיימא כדי לשרוד ולשגשג. המוצר צריך להיות נדרש, עלות תהליכי היצור צריכה להיות פרופורציונאלית למחיר המוצר ללקוח, והרווח צריך להיות מושג. ככה זה. לא רק בפריפריה. גם במרכז.
פשיטת הרגל המוסרית של המדינה אינה בכך שהיא "מפקירה" את המפעלים המתקשים (אחרי הכל, רבים מהם הם בבעלות פרטית), אלא בכך שמלכתחילה רימתה עצמה (ואותנו) להאמין שהכתובת על הקיר אינה חקוקה בו; שחוקי הכלכלה וההיגיון העסקי הפשוט לא יגברו; שהשוק הגלובאלי לא יטה את השוק השולי בארץ הקודש.
אז אם לטקסטיל, או לכל ענף אחר, אין תוחלת בארץ עקב תחרות בלתי-אפשרית למול עלויות ייצור נמוכות במזרח, הרי ששימורו "כנגד הטבע" נדון מראש לכישלון הממומן מכספי המיסים של כולנו.
פוליטיקה: ואכן, לאחר התאדות מיליארדים שכאלה לאורך השנים, פקידי האוצר התפכחו ועצרו את מנהג ההיחלצות האוטומטית לטובת מפעלים קורסים, אך עדיין הם עלולים למצוא עצמם בהתנגשות חזיתית עם ממשלה שתרצה לגזור קופון פסאודו-חברתי כדי להסיט את המיקוד מסך כישלונותיה המצטברים.
תעסוקה: אשליית ה"הסבה המקצועית" היא כה מובנית במקומותינו, כה נפוצה וכה נדושה, שהיא הפכה זה מכבר לשקר-מוסכם ומקומם במיוחד, במצעד הקלישאות הנבובות של נבחרינו. תשכחו מזה. זה לא עובד. למה? על קצה המזלג גבירותי ורבותי:
א. הבעיה התעסוקתית בפריפריה אינה נובעת מעודף בעלי עיסוק X וחוסר בעיסוק Y. בעיה כזו, וכזו בלבד, מצדיקה הסבה מקצועית לעיסוקים הנדרשים (וגם אז היא בעייתית ביותר). אולם, הבעיה היא העדר היצע כולל וגורף לרוחב עיסוקים! כי ככה זה בפריפריה. ע"ע "גיאוגרפיה", לעיל.
ב. מי שהגיע לגיל העמידה ללא כישורים מקצועיים מוגדרים ("בלתי מקצועיים"), הגיע לכך עקב כשל שהוא מורכב הרבה יותר מהיבט התעסוקה לבדו, ועל-כן – סביר שיישאר כזה. (צר לנו. אין דרך יפה לומר זאת). מקסימום יזוז מצד ימין לצד שמאל בתחתית הסולם, כך שרק עניין של זמן הוא עד למשבר התעסוקתי הבא שלו, שגם ימצא אותו בגיל מתקדם עוד יותר. זוהי טרגדיה אנושית. נקודה. על הדרך להימנע ממנה, ע"ע "העובדים", להלן.
ג. מי שטרח ולמד והשקיע שנים רבות מחייו להשגת מומחיות מוגדרת – סביר ש:
I. אוהב את התחום המקורי בו בחר, ולכן לא ירצה להחליפו.
II. נעדר הכוחות והסבלנות לעבור את כל התהליך מחדש עבור תחום אחר.
III. יסרב עקב זילות, כי היקף ההכשרה החדשה (אובייקטיבית) וסוג העיסוק החדש (אובייקטיבית או סובייקטיבית) לעולם לא ישתוו למה שכבר עבר/השקיע/השיג.
ההנהלות
נכון. הרצפה עקומה: מצב הדולר פוגם ברווחיות הייצוא, התחרות לנוכח עלויות הייצור הנמוכות במזרח היא בלתי-אפשרית, ויש גם מלחמה או מערכת בחירות או שתיהן כל שנתיים, ושביתות בנמלים – לא חסר. אבל בואו נבחן לרגע את הרגליים המרקדות על רצפה זו: האם הן נעות במקצועיות? התשובה החד-משמעית היא: לא!
אחת ההבחנות בין ניהול אפקטיבי לכושל הוא בחינה מציאותית של המודל העסקי בצורה שוטפת. אם מכלול הנסיבות-שאינן-בשליטה גורם למפעל להיות לחלוטין לא-כדאי ולא בר-קיימא, אזי חובה על הנהלה מקצועית לבצע תהליך מסודר של סגירתו, במקביל להעברת הידע ליצור במקום אחר. במקרה כזה, הדבר ידוע מספיק זמן מראש, בקופה עדיין יש די מזומנים על מנת לעמוד בכל החובות כלפי העובדים והספקים, והתהליך כולו, הגם שמצער, נעשה באופן מכובד ומכבד.
לפיכך, עצם הסיטואציה בה מפעל "נקלע" למשבר מהרגע להרגע או שההנהלה לפתע "מגלה" שהיא ניצבת בפני שוקת שבורה (פרט לאסון טבע או מלחמת-פתע), הוא כשלעצמו כשל ניהולי, בהגדרה.
ניהול כושל הוא עוד המקרה הטוב. המקרה הפחות טוב הוא שחיתות אנושית והעדר אתיקה עסקית. איך אחרת ניתן להסביר מקרי עבר שבהם דולדלו משאבי מפעלים שהיו גבוליים בהישגיהם ובתוחלת הכלכלית שלהם, על-ידי משיכת משכורות גבוהות להנהלה הבכירה, בדיספרופורציה למכירות? ומה עם דיווידנדים שמנים לבעלים בעיצומו של משבר גלובאלי, כמו במקרה הנוכחי?
ההסתדרות
קפיצתה המאוחרת של ההסתדרות על העגלות המתדרדרות של תפרון ומוליתן, הייתה יכולה להיות סתם פתטית, לולא הייתה מקוממת ממש. זוהי הוכחה נוספת, אם היה בכך צורך, שההסתדרות זה מכבר אינה מיועדת כלל לעובד הקטן באמת, הנחשל באמת, הנגזל באמת, אלא לגדול, החזק והסקסי: חברת החשמל, מקורות, הנמלים, הבנקים...
מן הסתם, הבעיות של היום לא נוצרו היום. היכן הייתה ההסתדרות קודם, לפני שהנושא תפס כותרות והפך למכשיר שיווקי נפלא עבורה? להיכן נעלם ה"קשר" של ה"פעילים" עם ה"שטח"? ואולי היא פשוט התעוררה מפחד "כוח לעובדים"? הו, מה שקצת תחרות יכולה לעשות...
העובדים
ולא ניתן לסיים בלי לדרוש אחריות אישית גם מן העובדים עצמם. אז הדקו את החגורות (הכותבת עטתה שכפ"ץ וחבשה כפל"ד). הנה זה מגיע: בניגוד לטענות ח"כ יחימוביץ' ושאר אנשי ה"לובי החברתי", למפוטרים-בכוח יש חלק במצבם! ולא סתם חלק – לפחות 50% ! סביר אף שיותר.
כן, כן. לעני בהחלט יש חלק בעוניו ! כל עוד מדובר באדם כשיר פיזית, נפשית ושכלית, חלה עליו החובה המוחלטת לפעול באופן יזום ושיטתי למיקסום הפוטנציאל התעסוקתי שלו, לפני שהוא שוטח את סיפורו קורע הלב (באמת) במהדורות החדשות. נראה שעובדי המפעלים השונים בפריפריה, שנסגרו לאורך השנים, כמו גם הנוכחיים, כשלו עקבית בסוגיה זו בדיוק. כיצד זה קרה?
בין השאר, על-ידי סדר העדיפויות המכשיל הבא: (עבור גברים ונשים כאחד) חתונה לפני השכלה, ילודה לפני יציבות כלכלית ; (עבור נשים בלבד) מיקוד בפן המשפחתי על-חשבון הפן התעסוקתי ותלות במפרנס גבר שבהעדרו מתבצעת המרה לתלות במנהל / בעלים גבר שתפקידו לפרנס ואחר-כך מומרת שוב לתלות בראש ממשלה / שר אוצר גבר, שתפקידו להציל. בבחירות אלה דנים עצמם עובדים ועובדות לחסדיהם של אחרים, עם מינימום שליטה מצידם ועל-סף עוני כרוני.
תנאי יסוד לפריצה ושינוי הוא ההכרה ברווח שיש לקורבן משימור קורבנותו רבת השנים, שעליה הוא מלין. בואו נבדוק. האמת היא, שעד לרגע סגירת המפעל, או האיום בה, העובד נהנה מרווחים רבים שלא נהנה מהם עובד ההיי-טק (ההיפוך המתבקש) או העצמאי הקטן (שמצוקתו יכולה להתחרות בקלות בכל מפוטר פריפריה מצוי) במרכז.
במישור התעסוקתי נהנים עובדי המפעלים מבטחון למשך שנים ארוכות, עבודה קרוב לבית, מהגנה – ולו מינימלית - של הסכמים קיבוציים. במישור האישי והמקצועי: חוסר צורך "לשבור את הראש" בשוק העבודה, בראיונות עבודה מתסכלים, בלימוד והתמקצעות תמידיים, בהתפתחות אישית עקבית, בהצבת מטרות וחתירה להשגתן ועוד ועוד.
אז שנים היה לעובדים רווח, גם אם קטן, גם אם הם עצמם הכחישו אותו. כעת הגיע הזמן לשלם את המחיר. זה עצוב ומעורר אמפתיה. אך אלה החיים.
אז נמאס. רק אם כל אחד ואחד מארבעת האבות הללו לחטא הקדמון של "יצירת מקומות תעסוקה בפריפריה" יקח אחריות ויתקן את כשליו באמת, רק אז ייתכן שינוי. למרבה הצער, בכך בדיוק טמונה המסקנה העצובה: מה שהיה, הוא שיהיה. להתראות במפעל הבא (עוד נשארו?)
הכותבת היא בעלים ומנכ"ל "BossProblem - הפורטל להצלחה בעבודה " ו"אורית-קלייר ארזי יועצים", יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית.
