תוכנית הבראה לעובדי תפרון – ולא למפעל

האסונות שניתכו על פועלי הטקסטיל בישראל בתקופה האחרונה מצטרפים לשורת מפעלי תעשייה בענפים המסורתיים (low tech) שכשלו, פשטו רגל, קרסו ונעלמו, בהותירם מאות רבות של משפחות שמקור פרנסתן נגדע באחת.

טלטלה בשוק העבודה - פרויקט מיוחד

הלב נחמץ מצער למראה העובדים הנלחמים על החזקת המפעל שחלקם עשו בו את רוב חייהם הבוגרים ולפתע עתידם לוט בערפל. לא רק המעסיקים או המדינה או הבנקים – גם אנחנו אחראים, אם לא לקריסתו של המפעל הרי שלגורלם של עובדיו. גילוי אחריות הוא ההבנה שגם לי יש חלק במה שקורה אצל האחר ועליי לחפש דרכים כיצד לעזור לו.

ובכן, איך אפשר לעזור?

לפני הכול, יש להכיר במציאות, והיא השתנתה באופן מכריע בעשורים האחרונים, מאז הפכנו לכפר גלובלי. מכיוון שהתעשייה שלנו היא חלק מהתעשייה הגלובלית, אין ממש העדפה של תוצרת הארץ על פני זו של מדינות אחרות. כצרכנים, אנחנו נהנים מכך: התחרות רבה והמחירים זולים יותר.

משום כך, ניסיונות ההחייאה של תעשיות מסוימות שאינן כדאיות, אין בהם טעם, והניסיון מלמד כי גם לאחר הזרמת הכספים והגדלת האשראי, רוב המפעלים הללו קרסו. מסתבר שהזרמת הכספים אינה פותרת את הבעיה מיסודה. אי אפשר להתעלם מכוחו של השוק.

מבחינה זאת, לא תמיד המאבק הציבורי - להמשיך מה שהיה, הוא נכון. לפעמים אי אפשר להחיות מתים ולהילחם עם השוק. אפשר לצווח עד מחר ולהיות רומנטיים אבל זה לא מה שישנה את המציאות, מכיוון שבזמן שלא היינו פה, המציאות עצמה השתנתה.

מצד שני (תמיד יש צד שני), מה עושים עם העובדים, עם בני האדם שמאחורי המכונות? בעלי המפעל עוד יכולים לקחת את הכסף שהצילו ולהשקיע אותו במקום אחר. אבל לעובדים, שברוב המקרים נמצאים בפריפריה, אין לאן ללכת.

עוד מעט תגיע עזרה מהממשלה – אולי עזרה ראשונה; גם השרים יושבים בתוך עמם ומבקשים לתמוך ולסייע. אבל הרי היינו בסרט הזה כמה וכמה פעמים: הממשלה מבצעת החייאה שמספיקה לשנה, שנתיים, אולי שלוש, הבנקים מגדילים את האשראי לזמן מוגבל נוסף, אבל מה אחר כך?

ראינו כבר לא מעט מפעלים שקיבלו סיוע וזמן מה לאחר מכן קרסו, שהרי קשה מאוד להתחרות עם המזרח ויש גבול לעזרה מלאכותית.

אולי הגיע הזמן לחשוב, כיצד לא לחזור על טעויות העבר ולוודא שהפעם העזרה תהיה יעילה ובת מימוש לטווח ארוך. במילים אחרות, אולי נפסיק לחשוב על המפעל הגוסס ונחשוב על העובדים החיים?

להקפיא את תשלומי המשכנתא

התוכנית שאני מציע שמה את הדגש על העובדים (ולא על המפעל) מתוך ראייה מערכתית. גם העובד צריך לגלות אחריות, אבל המדינה צריכה לאפשר לו, לתמרץ אותו, זה צריך לבוא מהכיס שלה בתחילה, אבל ההשקעה הראשונית תביא להקלה ולרווח גדול בטווח הארוך.

במקום לבנות תוכנית הבראה למפעל נבנה תוכנית הבראה פרטנית לכל עובד – נכלול בה הכשרה מקצועית (למקצוע חדש), או התאמה מקצועית (של המקצוע שעסק בו עד עכשיו).

התוכנית תכלול, במידת הצורך, גם הקפאה לתקופה מוגדרת של החזרי המשכנתא – הן אלה שהם הלוואת מדינה והן הלוואת הבנקים (אל דאגה, הכסף יחזור למדינה ולבנק, אבל רק לאחר תוכנית ההבראה). גם רשויות השלטון תצטרכנה להושיט כתף, בדמות פריסת חובות או הקפאה של חובות לעירייה למשל, עד לאחר השיקום.

בקיצור, במקום לדבר על תשובה כוללת, עדיף לספק תשובות פרטניות. אי אפשר לפתור בבת אחת את בעיות הפריפריה, אבל אם נחשוב על הבעיה כבעייתה של משפחת מסוימת, שיש לה מאפיינים ייחודיים עם בעיות ויתרונות ייחודיים לה, נוכל להיות בטוחים שהמשימה היא בת השגה.

מלווה לכל משפחה

מרכיב חשוב בתהליך ההבראה של המשפחה הוא הכנסתה בעול האחריות לגורלה, ההבנה שגם היא צריכה לכלכל את צעדיה, לגלות אחריות ולא לחיות מתוך ייאוש בבועה. לכן, חלק מדרכי הפעולה הם הכוונה של יועצים שילוו את המשפחה, יספקו לה מידע חשוב וידריכו אותה כיצד למצות את זכויותיה יחד עם הדרכה פיננסית פרטנית - כיצד לשלוט בתקציב המשפחתי, בעיקר בשעות משבר.

בקיצור, במקום המפעל יש לשים את הדגש על העובדים כשותפים בחבילת תוכנית ההבראה: המשפחה שעושה את מאמציה, החברה (המגזר העסקי, המשקיעים, הבנקים) וכמובן הממשלה. גם המגזר העסקי צריך לגלות אחריות, לעזור בהכשרת עובדים, להיות יצירתי בסיוע הכספי, בהלוואות לעובדים. אנחנו אוהבים למדוד (כמעט) הכול על פי האינטרסים שיש לכל צד, ובכן, גם עשייה חברתית, ואפילו אמירה חברתית חיובית, היא לא רק ערך אלא אינטרס עסקי.

הדאגה והמצוקה של המגזר העסקי מאוד מובנת וגם הבקשה להזרים לו חמצן כלכלי, לאפשר לו פריסת חובות וועוד. אנחנו נוהגים כך שנים. החידוש כעת הוא בדגש על העובד. יש לראות בו עסק לכל דבר, ומתוך כך לעזור לו, בתנאי שזה ילווה בתוכנית הבראה ולא סתם בצורה של קצבאות אלא השקעה בעובד שתניב משהו יציב לעתיד.

הכותב הוא מנכ"ל אירגון "פעמונים"