העשור שהיה: העולם מתפצל, מתרחק ושונא

הקיצונים מבית מדרשו של אוסאמה בן-לאדן הביאו דפוס חדש של טרור, שלא ברור מה יותר מבעית בו - תחכומו או פשטותו. היכולת לרסק ארבעה מטוסים בתחומי המעצמה מספר אחת או הסכין המשספת גרונות מול מצלמות? מחנות האימונים שבהם מוכשרים מבצעיו, או המדריכים המקוונים שמלמדים אותם איך לעשות את זה נכון גם בצד השני של הגלובוס?

החשוד המיידי בעידן של אחרי 11 בספטמבר 2001 הוא כבר לא רק האיש שלובש מעיל ביום קיץ. הפיגוע הבא מסתתר עכשיו בנעליים שלו, בבקבוק השתייה, באיבריו המוצנעים, אפילו במעיים. מנגד, פתאום הוא לא חייב להסתנן דרך הגבול, אלא יכול סתם לקפוץ מעל גדר הבית השכן. הוא לא צריך לעשות "תואר" בהנדסה, די לו בחיבור לאינטרנט, קצת דֶשֶן וכוס סוכר כדי להכין מטען חבלה.

הג'יהאד של שנות ה-2000 כבר לא מחפש אותנו רק בבית, אלא בכל אשר נלך, והוא צריך הרבה פחות תירוצים לשם כך. הוא יבוא איתנו לנופש בבאלי ולחושה בסיני; ישקיף עלינו בנסיעות עסקים ובסיורי המחקר; יפזול לאולימפיאדה, ויפתיע במרפאה בבסיס הצבאי. הוא יפריח מסרים מוקלטים מעומק מערותיה של אפגניסטן, וכמבקש לשוות לעצמו מימד קוסמי, ינכס לעצמו תאריכים אטרקטיביים על לוח השנה, עם פיגועי תזכורת ב-11 בחודש במדריד או ב-7/7 כמו בלונדון. אפקט האח הגדול, אתם יודעים.

11 בספטמבר לא הפיל את המערב, אבל בהחלט כופף את כולנו, וקשר לנו יד אחת מאחורי הגב. "לפתוח תיק בבקשה", שומעים היום גם בנמלי התעופה של מדריד וברלין, ואשרת כניסה לארה"ב זה כבר סיפור מההפטרה. בשוויץ לא צריכים לראות כאפייה כדי לשנוא, צריחי מסגד מרתיעים דים. בורסות ייפלו ויקומו לפי רמת הכוננות, נציגויות של חברות מערביות - "סוכנות התרבות האמריקנית" - יגדילו את תקציב האבטחה, ואפילו אתרי האינטרנט שלנו ייפרצו אם המסר שמועבר בהם "צלבני".

ודומה שהבעיה הגדולה מכל עם הג'יהאד הזה היא שכבר אין לו כתובת, וספק אם בעל בית מוגדר. אל-קאעידה, "הבסיס" בערבית, הפך בעשור האחרון כשמו מארגון לרעיון. לא ברור מי באמת שייך לו, ומי סתם מתהדר בפיצוציו. הג'יהאד הזה אמורפי ומובנה, משוכלל וסתמי, רחוק וקרוב. אין לו פנים, אבל אנחנו יודעים איך הן נראות, ואפילו שמים מסכה שלהן בפורים.

הרוע הזה נראה כרגע רחוק מאתנו, הישראלים, וגורם לטרור של ארץ הקודש להיראות - פרדוקסלי ככל שזה נשמע - מסודר, כמעט בטוח. אבל הוא ממשיך ללטוש לכאן עיניים כל העת, מחכה לשעת ה-ש' כדי להעביר אותנו את הגבול אל עולם ה"מגה-פיגועים". הילטון טאבה היה ניסוי הכלים שלו, והקטיושות מלבנון - התזכורת האחרונה.

שמונה שנים עברו מאז ג'ורג' בוש הבן קרא תגר על הג'יהאד העולמי, אבל הכפר הגלובלי כבר כל-כך קטן, שלפעמים נדמה שאוסאמה גר ברחוב ממול.

(אייל להמן)

אך המלחמה בעיראק ותכנית הגרעין של טהרן אינן הסיבות היחידות להתחזקות הדרמטית של ההשפעה האיראנית באזורנו. היחלשות כמה מהמשטרים היא תופעה שנוצלה היטב על ידה: האינתיפאדה השנייה והתפוררות הרשות הפלסטינית העלו את קרנם של חמאס ופלגים אחרים ששמחו לחזק את קשריהם עם טהרן. היחלשותה המתמשכת של ממשלת לבנון לצד התחזקות חיזבאללה תרמו להעמקת ההשפעה הקיימת ממילא. וכן עליית בשאר אסד הפרו-איראני וניצחון מפלגה איסלאמית בבחירות בטורקיה, יצרו מארג אזורי נוח מאד לאיראנים.

עם תחילתו של עשור חדש נראה כי המצב נוטה בבירור לטובת איראן והמחנה הרדיקלי, דבר שייתכן כי ימשיך לתחזק בזמן הקרוב את הסכסוכים החמושים באזור. אולם אם תחליט מדינה כלשהי לפעול במישרין נגד איראן בעשור הבא, או אם תיווצר חזית מדינית נחרצת נגדה, תמונה זו תוכל להשתנות במהירות. לכך מייחלים לא רק בישראל, אלא גם לא מעט שליטים ערביים במזרח התיכון.

(רועי נחמיאס)

ואולם, בשונה ממתקפת הטרור בארצות הברית - שם הגיעו המחבלים ממדינות ערב - המפגעים באירופה באו מבית. מאותו רגע, נתפסו המוסלמים כסיכון ביטחוני, והאירופים (אולי ברצון מסוים) החלו להנהיג אמות מידה שנתפסו בעיני המוסלמים כרדיפה.

השאלות שמעסיקות היום את אירופה, מזכירות במידה רבה את אלו הנדונות זה שנים בישראל: כיצד שומרים על אופי המדינה מבלי לפגוע בערכי הדמוקרטיה? שאלות אלו יהפכו דחופות יותר, אם המוסלמים יתבעו הכרה פוליטית או יבקשו לממש את אמונתם הדתית באמצעות מערכת החוקים, כמו הנהגת השריעה.

אם המגמה הנוכחית תימשך, העשור הבא ייאלץ את אירופה להגדיר מחדש את סדרי העדיפויות. האירופים יצטרכו להחליט מה להם חשוב יותר – שמירה על הצביון המקורי או מימוש ערכי השוויון וקבלת האחר? בינתיים נראה שאירופה יושבת על חבית של אבק שריפה.

(הגר מזרחי)

אולי כי באפריקה כל עשור הוא העשור מהגהנום, וכל סוף עשור טומן בחובו תקווה לעשור חדש וטוב יותר, הבטחה שלעולם אינה מתממשת. ואולי כי באפריקה, הדברים הגרועים לא קורים ביום אחד או ברגע אחד אל מול מצלמות הטלוויזיה.

באפריקה דווקא התרחשה המלחמה הגדולה של העשור, למעשה המלחמה הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. במלחמת קונגו השנייה, שבה היו מעורבות שמונה מדינות ואינספור מיליציות, נהרגו עד שנת 2008 יותר מחמישה מיליון בני אדם. המלחמה הסתיימה באופן רשמי עם חתימת הסכם שלום ב-2002. אולם התפרצויות אלימות אזורית, מחסור במזון והיעדר גישה לבתי חולים ומים נקיים גרמו לכך שאזרחי הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ממשיכים למות ולסבול מתוצאות המלחמה.

גם במקומות אחרים נמשכו מאבקי הכוח והלחימה על שטחים ומשאבי טבע. בזימבבווה הענייה נחתם הסכם חלוקת שלטון שהפך את מנהיג האופוזיציה, מורגן צ'נגיראי, לראש ממשלה, אך הותיר את רוברט מוגאבה כנשיא. לכן, על המדינה עדיין מוטלות סנקציות, והשחיתות ודיכוי מתנגדי המשטר נמשכים.

בניגריה נלחמים המורדים והממשלה על השליטה בדלתת נהר הניז'ר העשירה בנפט, והסכמי הפסקת האש שנחתמים מעת לעת לא סיפקו פתרון סופי לסכסוך. גם בגינאה נמשכות התהפוכות הפוליטיות, בעקבות ניסיון התנקשות בראש החונטה הצבאית שהשתלטה על המדינה, מוסא "דאדיס" קמארה.

עם זאת, הסכסוך האפריקני שזכה להתייחסות הגדולה ביותר בעשור האחרון הוא זה שמתרחש בחבל דרפור שבסודן. התנהלות הקהילה הבינלאומית, וארצות הברית בפרט, בכל הנוגע לדרפור מוכיחה דבר אחד חשוב: כאשר למערב יש אינטרס, הוא מוכן להתערב. החשש האמריקני מקשריה של ממשלת סודן עם סין והרצון להדיח את הנשיא עומר אל-באשיר ואף להעמידו לדין, הובילו לפעולות נחרצות.

ההתערבות המערבית הנדרשת באפריקה אינה כוללת שליחת עשרות אלפי חיילים למלחמה שסופה אינו ידוע, כפי שעשתה ארה"ב פעמיים בעשור האחרון, בעיראק ובאפגניסטן. בכל הנוגע לסכסוכים הפנימיים באפריקה, הוכח כי תמיכה כלכלית, סיוע צבאי בשלב מוקדם של הקונפליקט וליווי השינויים הפוליטיים מקרוב הוא גורם חשוב ביציבות המשטרים החדשים ובהתאוששות האזרחים והכלכלה מעשרות שנים של שחיתות ועימות מזוין.

ביבשת שהופקרה למיליציות חמושות וממשלות מושחתות פועלים כיום תאי טרור עם קשרים הדוקים לאל-קאעידה. אפילו שודדי הים קמו לתחייה ומאיימים על אוניות המשייטות בנתיבי הסחר הימיים. אלפי פליטים הנמלטים מאזורי הלחימה ומרדיפה דתית ושבטית מנסים להגיע לאירופה מדי שבוע, ורבים מוצאים את מותם בדרך. סיוע אמיתי לאפריקה, המבוסס על כבוד הדדי והבנה של הכוחות הפועלים, יכול לצמצם את התופעות האלה, וגם לסייע בבניית דמוקרטיות חזקות שיוכלו להתמודד טוב יותר אתגרי המאה ה-21.

(מאיה לקר)