מלחמת הדתות בפתח?

הצתת המסגד בכפר יאסוף בשומרון, גילויי סרבנות של חיילים מישיבות הסדר ומרי הרבנים במדיניות ההקפאה מצטרפים להצהרתו של שר המשפטים, יעקב נאמן, אשר הביע משאלה להחליף את חוקי ישראל במשפט תורה ויוצרים ביחד תמונה מדאיגה: ישראל מקצינה, ועם צה"ל דתי יותר היא צועדת בבטחה לקראת מלחמת דת כלל אזורית.

גם אין זה מקרה שראש הממשלה, בנימין נתניהו, מצא לנכון להרגיע לפני שבועות אחדים את הרוחות סביב הר הבית. אמנם הדברים בישיבת הממשלה כוונו לערבים אזרחי ישראל, אך יעדם האמיתי חייב להיות רחב יותר – לערבים, לפלסטינים וליהודים כאחד. 

מי שחרד מהגרעין האיראני יכול להירגע. איום גדול יותר למדינת ישראל נשקף מהידרדרות הסכסוך עם הפלסטינים ומדינות ערב לכדי מלחמת דת כוללת. מאז ומעולם מלחמת דת הייתה האכזרית וההרסנית מבין מלחמות העולם. האדמה במזרח התיכון ספוגה בדם מאמינים שהגיעו הנה במסעות צלב ארוכים כדי לחלץ את ארץ הקודש מכופרים. כי אין דת מונותאיסטית המסוגלת לשאת מאמינים בדת אחרת. כאשר האמונה בוערת בעצמות המאמינים משתתקים ההיגיון והשכל הישר.

כך היה בעבר וכנראה שכך גם מתרחש לנגד עינינו. במשך עשרות שנים, הסכסוך עם מדינות ערב ועם הפלסטינים בפרט התנהל במישור הפרגמטי, לרב סביב חלוקת הארץ. הערכים הדתיים וזכות האבות ריפדו את יתר השיקולים. נכון שתמיד הייה מיעוט דתי ופנאטי שמשך לצדו, אך בכל פעם ידעו לבודד אותו ולא להיגרר אחריו. בכל צד בקונפליקט הבינו שהפיכת הסכסוך היסטרי לסכסוך דתי הוא הרסני ומוביל לפיצוץ. הצנטריפוגות במסגדים ובבתי כנסת עלולות להעשיר את הלהבה הדתית ולהוביל לאסון.

נראה שהסטטוס קוו העדין בניהול הסכסוך המורכב השתבש בשנים האחרונות. גל גלובלי של פונדמנטליזם דתי שוטף גם את האזור. לא רק את מדינות האיסלאם, אלא גם ישראל. בנסיבות החדשות מתמרכזים הערכים הדתיים ומיעוט דתי פנאטי מצליח למשוך עמו את כל המחנה. גל מתעצם של "משיח עכשיו" מגיע מעבר לקו הירוק ומאיים לשטוף את כלל הציבור היהודי.

כל כך מדוע?

ראשית, מאז ומתמיד סיפקה הדת מענה מקיף לחיים המורכבים, וכך גם לסכסוך עם יריבים. רק דבקו באמונתכם וניצחתם את האויב.

שנית, הציבור החילוני ומנהיגיו שקעו במותרות השפע הכלכלי, במעין אסקפיזם נהנתני, וכשלו בניסוח חלופה משכנעת לניהול הסכסוך ופתרונו.

ולבסוף, היכולת המוגבלת לנהל את הסכסוך באורח פרגמטי ונסבל קשורה למשבר המתמשך במנהיגות הפוליטית. עם הסתלקותם של האבות המייסדים, הזירה הפוליטית הייתה ברירת המחדל של אנשים בינוניים שלא מצאו מקומם במערכות אחרות. בולטים מכולם הם אותם מצביאים שעברו לפוליטיקה ונחשפו במלוא רדידותם המחשבתית. על מנת להיקלט ולשרוד בזירה הפוליטית, רמטכ"לים וקצינים בכירים שכמותם, אימצו בלית בררה תבניות חשיבה מסורתיות, בכללן ערכים דתיים של המיעוט הפנאטי.

מה יותר פשטני ונוח מלגייס תמיכה ציבורית ברטוריקה יצרית ומתלהמת? זוהי תמצית משבר המנהיגות, וההבדל בין מנהיג לבין פוליטיקאי: מנהיג מסוגל לעצב דעות הציבור ולהוביל אותו בדרכים חדשות ובלתי שגרתיות, בעוד הפוליטיקאי נותר מובל על-ידי הציבור ושבוי בידי יצריו.

מאז ומתמיד הסכסוך האומלל באזור זה נשען על חבית חומר נפץ העומדת להתפוצץ בכל רגע. הפתיל הגרעיני הוא אמנם חדש. אך השאלה הייתה ונשארת כיצד מרחיקים אותו יחד עם הפתיל הדתי מידיים בלתי אחראיות. מבחן המנהיגות האמיתי מצריך תושייה כדי לרסן מאוויים דתיים משני צדי המתרס, לבודד מיעוט פנאטי אקטיביסטי ולהשיב את ניהול הסכסוך עם העולם הערבי לפסים פרגמטיים ורציונליים.

דן כספי, פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון