סיפור אהבה בדואי

עיישה

שתי פרדות עלו מן הוואדי. על האחת רכב בדואי זקן, על האחרת אשה בשחורים. בחור זיפני וקודר הלך בראש. השיירה הקטנה הגיחה מתוך ערפילי המדבר אל המישור הזרוע בניינים ושמורות ירק ופנתה לעבר בית-החולים. השמיים האדימו. קולות סהרוריים תעו בחלל הרכס. הזקן פלט אי אלו מילים.

לשמע דבריו, נעצר הצעיר ובתנועת יד הורה לאשה לרדת. היא גחנה אט אט לפנים, התנודדה וצנחה על הארץ. בעוד היא אוספת את עצמה וקמה, נקשרו הפרדות אל אחד מעמודי הגדר. השלושה נכנסו פנימה דרך השער.

אותה שעה, הציץ הרופא התורן מחלון המחלקה וראה אד שקוף כמלמלה דואה בין גבעות החול. גיצי אש פרצו מן האופק. הרופא הסתנוור ועצם את עיניו וכך התנמנם לו בעמידה עד שקראו בשמו. הוא התנער ונחפז אל חדר המיון. שני בדואים עמדו בפתח. הרופא החליק עליהם במבטו והם נסוגו והתכנסו באפלולית שבקצה הפרוזדור. הדלת נסגרה.

(צילום: AP)

סמוך לכותל הירוק, על מיטת טיפולים מכוסה בנייר חד פעמי, שכבה דמות רפוייה עמוסה סמרטוטים. האחות ערכה את כלי הבדיקה על מגש ניירוסטה. יש לה דימום חזק, דוקטור, אמרה האחות. הנה התיק, אתה רואה מה כתוב בו? האשה הזאת לא תפתח את הפה ושני אלה בחוץ שותקים כמו דגים. בקושי חלבתי מהם את השם.

הרופא עיין קצרות בגליון שעל השולחן ולבש כפפות. הוא שאל את החולה מה שלומה. הבדואית הסיטה את פניה כלפי הקיר ושתקה. קעקועים כחולים עדינים עיטרו את סנטרה ושולי שפתיה. ידעתי, אמרה האחות. חבל על הזמן שלך, דוקטור. היא עושה את עצמה אילמת.

החדר היה בהיר עד מאוד, מוצף באור הניאון ואור הזריחה והבדואית היתה מוטלת לה בכל הבוהק הלבנוני הזה כגוש של בוץ. הרופא בדק את הדופק בפרק ידה ובינתיים הפשילה האחות במיומנות את מלבושיה של האשה וגילגלה למטה את מכנסי הפישתן שלה וקילפה בזו אחר זו מבין ירכיה שלוש שכבות של אריג צבעוני ספוג דם קרוש.

אלה...חיים בימי הביניים, אמרה. היא השליכה את הבלויים לתוך הפח. האשה שכבה בפישוק כנוע ומבט מזוגג ככבש שחוט. הרופא כוון את התאורה לשביעות רצונו. הכל בסדר, לא לפחד, אמר. הוא ביצע בדיקה ידנית מהירה וכיסה את פלג גופה התחתון של האשה בסדין. תגידי למרדים שיש עוד גרידה, אמר לאחות. תעבירו אותה לחדר ניתוח, אני בא מיד.

הוא יצא וחלף בחפזון על פני הבדואים שהסתודדו מאחורי בלוני החמצן הגדולים. אחר כך נפתחה שוב הדלת. ממחבואם, עקבו שני הגברים בדממה אחרי המיטה המתגלגלת עד שנעלמה בפתח שבסוף הפרוזדור.

הזמן נקף. רצפות נשטפו, מגשי אוכל ותרופות חולקו לחולות. שובל של רופאים נדד מחדר לחדר. האחיות של משמרת הלילה ערכו מסיבה מאולתרת לחברתן שעמדה לעקור לספרד למען לוחם שוורים שהכירה בנופש. הן פרשו על השולחן ציפה מעומלנת והביאו משקאות וצלחות פלסטיק עם חטיפים. היה ריח חריף של חומר חיטוי ודייסת סולת.

גם הרופא התורן שיצא מחדר הניתוח נקלע להתכנסות והרים כוסית לברכה. מטדור אמיתי? השתומם. האחיות צחקו להנאתן ואמרו שלאהבה אין גבולות, עובדה, חברתן תתחתן בסיביליה וכבר היא מצפה לתינוק והרופא נד בראשו כמתקשה להאמין ונשק לכלת השמחה ואיחל לה אושר רב ולידה קלה והאחיות אמרו בחצי פה, בקרוב אצלך, דוקטור ולרגע נשתררה דומיה והרופא בהה נכחו ולא ענה.

שעה קלה אחרי שהועברה הבדואית לחדר ההתאוששות והרופא ניגש אליהם ואמר מה שאמר, ירדו שני הגברים לחצר, העיפו מבט בפרדות שמעבר לגדר והתמקמו בפינה מוצלת. הזקן פתח צרור והוציא מתוכו פיתה, זיתים וגושים של גבינת עיזים. הצעיר מישש את הזיפים בלחיו.

הרגה גם את זה, אמר הזקן.

אה, נהם הצעיר.

הם צבטו מן הגבינה ונגסו בפיתה.

כל שנה היא הורגת אחד, אמר הזקן.

אה, אמר הצעיר.

הדם שלה לא טוב, המשיך הזקן. הצעיר טפח על חזהו.

אני בריא, אמר.

הזקן שתק. הם אכלו. קן נמלים רחש לידם.

אני בריא ומלא כוח, אמר הצעיר. פניו קדרו. הוא הניף את זרועו והחריב את התל. הנמלים נפוצו. הזקן צפה חרש במנוסה.

הכל בידי אללה, אמר.

מקץ זמן הופיע הרופא התורן בפתח הבניין, חצה את הדשא היבש ופנה לעבר השער. שתי פרדות עמדו לצד אופניו. הרופא פתח את המנעול, שיחרר את שלשלת הברזל וניער את החול מנעליו. השחר נפוג. החום גבר. עפר כתום נישא משרידי המבצר שבקצה המישור. הרופא עלה על אופניו ולפתע הבחין בשני הבדואים. עכשיו הם התבוננו בו בריכוז. הוא ניסה להיזכר בדבריהם. מה הם אמרו? הם לא אמרו כלום. מה הם שאלו? הם לא שאלו כלום. מדוע היתה לו אם כן הרגשה שניהל איתם שיחה ממושכת?

הרופא הרכיב משקפי שמש ויצא לדרכו. הוא הגיע לכאן לפני שנים אחדות מאירופה, התקשה בשפה והיה חדש במחוז הדרום. חברים לא היו לו. בזמנו הפנוי היה נוסע לשכונות השונות של העיר ומשוטט בהן וחושב שהנה, כל המקומות הללו מעוגנים בזיכרונותיהם של אחרים ואילו הוא עצמו זר ואינו שייך והמחשבה הזאת היתה משרה עליו תחושת השלמה מנחמת, כאילו שמע קול מוסיף ואומר, כולנו זרים, כולנו עוברי אורח וגם שייכות היא אשליה, כמו געגועים ואהבה שאחריתם מוות.

אחרי התורנויות, בטרם עלה על יצועו, היה משתהה הרופא שעה קלה במרפסת דירתו שדיונות רכות נשקפו ממנה והיה שב והופך באירועי הלילה שחלף. הוא הגה הפעם בבדואית דלת המראה שכתמים כחולים התנוססו על בטנה הרופסת ועוברה המת השתלשל מבין ירכיה כאשכול נבול. לא נותר לו אלא לנקות את הרחם ולהחליף מילה עם שני הקרובים שהמתינו בחוץ. מה קרה שם? הוא בישר להם שהאשה הפילה. הם שתקו. שתקו? הצעיר שאל בלחש, בן? והרופא פשט את ידיו בצער. אני לא יודע, אמר.

אני לא יודע, שנה בלבו. הוא קם ונכנס. עכשיו היה הסלון עטוף אור מסמא בגון העופרת וחלקת השממה שברבוע החלון זכה ורבת קסם. הרופא נשם נשימה עמוקה וחש איזו התרוממות נפש שלא הכיר קודם. הוא זקף את ראשו וחפן את האוויר המתנוצץ בעדנה כשם שחפן לפנות בוקר את עוברה המת של הבדואית שאיבריו היו מעוצבים להפליא עד הפרט האחרון, לו היה לו יצור מושלם כזה משלו, לו רק זכתה אשתו להביא לעולם אם לא תינוק חי, אז לפחות עובר מת.

חלפו שלושה ימים והבדואית היתה מוטלת על מיטתה בפרוזדור ללא ניע. היא לא אכלה, לא שתתה ולא עשתה את צרכיה וכיוון שהדופק שלה היה סדיר ואיש לא בא לקחת אותה, הניחו לה ופסחו עליה בהיסח הדעת. לבסוף, שכחו ממנה.

במחלקה שררה צפיפות שיא ובחוץ חום שכמותו לא זכרו עשורים. עופות נשרו במעופם. פגרי חיות הצחינו בסימטאות. רשת החשמל קרסה ובבית החולים הופעל גנרטור. ובתוך כך, ישנה לה הבדואית את שנת חייה, תרדמה עמוקה, מעולפת, חפה מעוולות ומכאובים. גופה היה מצונף, ידיה שמוטות, פניה הקטנים מחופרים במצעים הירוקים כחרצן מכורסם.

שלוש יממות ישנה ברצף ובבוקרו של היום הרביעי שבו והופיעו שני הגברים. הצעיר רכן על אוזנה. הזקן עמד מן הצד ומלל חרוזי ענבר באצבעותיו. עיני האשה נפקחו ונעצמו לסרוגין. הצעיר חזר על דבריו. רטט חלף בגווה הצנום של הבדואית, מבטה נדרך וידיה גיששו אחר משענת. היא נחלצה מבין הסדינים, אספה את שולי העבאיה שהיתה מוטלת על הכתונת של בית החולים, התעטפה וקמה בצייתנות.

השלושה חלפו לאורך המסדרון ההומה ויצאו באין מפריע. רוח לוהטת נשבה. הגברים התירו את הפרדות, חבטו

באחוריהן והוליכו אותן במושכות עד לפאתי המדבר. שם נעצרו. הצעיר הידק את העקל אל הכפייה שלו.

עיישה, אמר. הוא שלף מאמתחתו תמר מעוך ודחף לידיה. האשה הרכינה את ראשה ונגסה מהר בפרי.

נץ דאה בשמיים. הזקן רקק אל תוך הקוצים, פלט גידוף וטיפס על גב הפרדה. רעש חדגוני עלה ממחצבה סמוכה. משאית עמוסה בחצץ הזדחלה במדרון.

קודם שחבש את הפרדה שלו, שלח הצעיר רגל זריזה לפנים ובעט בעיטה חזקה בקרסולה של אשתו. הבדואית מעדה ושמטה את התמר על הארץ. היא נגררה בצעד כושל אחרי הרוכבים, צולעת ומדדה בכפכפי הגומי שלה על פני השביל התלול. עד מהרה בלע אותם האבק.

רבקה קרן כתבה עד כה ארבעה-עשר ספרים למבוגרים, נוער וילדים. הסיפור "עיישה" פורסם באנתולוגיה Pain and Memory, והוא מועמד השנה לפרס Pushcart היוקרתי בארה"ב. זהו פרסום ראשון שלו בעברית