עדיין רע לתפארת
יצחק לאור התעייף. בגילו, כשכבר כואב הגב, דור חדש של צעירים אוהב לצעוק והשמאל נעלם לגמרי, יותר נוח להתעסק רק בשירה. אבל האם הוא באמת יותר מפויס? "אני הראשון שיודה שאני לא נוח לבריות אבל מכות נתתי רק פעם אחת", הוא מסכם
כתבי עת ספרותיים צצים כמו פטריות רעל אחרי גשם חומצי. חלקם נעלמים לפני שמישהו הספיק להבין שהם בסביבה. כשיצחק לאור הקים את "מטעם" לפני חמש שנים, הוא חשב שכל הסיפור ייגמר אחרי שנה לכל היותר. בינתיים, אחרי 20 גליונות, מתברר שמדובר בסיפור הצלחה, אבל ללאור יש רתיעה מהמושג הזה ובצדק.
לאור. שונא סיפורי הצלחה (צילומים: עופר עמרם)
בניגוד למה שחלק חושבים, זהו לא כתב עת בעל אג'נדה פוליטית מובהקת, למרות שמסות ושירים פוליטיים כן מוצאים בו בית חם לפרקים. הוא בעיקר כתב עת שמנסה להיות סוג של מגדלור בעולם ספרותי שאיבד את האליטיזם במובן הטוב של המילה.
מקטרגיו יכולים לומר הרבה דברים, אבל איזה עוד כתב עת מקומי גרם לז'וז'ה סאראמאגו לשלוח שני מאמרים, למרות שהתבקש לשלוח רק אחד, ולג'ודית באטלר לכתוב לו במיוחד. אבל לאור במידה מסוימת חש מעט לא נוח עם ה"ניים דרופינג" - דומה שחשיפה של שיר של משורר צעיר בפעם הראשונה מרגשת אותו הרבה יותר, ואולי גם בגלל זה הוא מצליח היכן שרבים נכשלו; אמנם כתבי עת ספרותיים הם בכל זאת ישות עם תוחלת חיים קצרה ולא ברורה, אבל ללאור כרגע יש ערובה לעוד 4 חוברות קדימה מבחינת תקציב, ולעוד 8 חוברות מבחינת תכנים.
"במשך 20 חוברות לא היה לנו אף פעם 'דבר מערכת'", אומר לאור, "בחרנו שהשירים, הסיפורים והמסות ידברו בעד עצמם. חשוב היה לי שלא יהיו דברים חנפנים, כאלו שמלטפים את האהבה העצמית של הכותב, ובעיקר חיפשתי את מה שהתנתק אצלנו בשנות ה-50 - החיבור בין הספרות לאינטלקט, שמי שקורא שירה או פרוזה יוכל לקרוא גם מסות והגות. השילוב הזה היה חסר לי".
מאחורי לאור (61) כבר רזומה ספרותי עשיר; עד כה כה פרסם עשרה קובצי שירה, שלושה רומנים, שלוש אסופות של סיפורים, שני ספרי מסות ומחזה אחד. שיריו הראשונים התפרסמו בכתב העת "עכשיו" באביב 1973. בכל אופן, כשמדברים איתו דומה כי הוא רואה ב"מטעם" ברמה הרגשית כיצירה שלו לכל דבר, אם כי יצירה משותפת עם עוד אנשים שנטלו חלק במלאכה.
אני הלא מצליח
כשלאור מסתכל על החוברות, הוא רואה בעיקר איכות, סוג של טעם שלדעתו הלך לאיבוד. "אין מנוס מלהאמין בטעם, האליטיזם, לא במובן המתנשא של המילה - הוא המסר האמיתי", הוא אומר. למעשה, מבחינתו ומבחינת אלפי המנויים של כתב העת, נוצר פה בכל זאת משהו כנגד כיוון הזיפים של הספרות.
"לא באנו כדי להשפיע אלא באמת לשמור על הפינה, ולא להשלות את עצמנו שאנחנו מרכז. רצינו לעשות שירה אחרת ופרוזה אחרת מזו הנדרשת והמקובלת ברוב הוצאות הספרים. אין לנו תמיכה וזה גם ברמה העקרונית, כי בדרך כלל מי שמקבל תמיכה בספרות הופך לסוג של פודל", מוסיף.
"מי שמקבל תמיכה הופך לפודל"
כשלאור מסתכל על הספרות העברית בעשור האחרון, קשה לומר שהוא שבע רצון: "העשור הזה אמנם התחיל להתפכח ממה שקרה בשנות ה-90, עם הופעת הטלוויזיה המסחרית, טבלאות רבי המכר, פרס ספיר והעלאת השכר של הפרופסורים באוניברסיטאות שהפכה את רובם לסוג של פודלים, אבל בכל זאת היום שופטים ספרות במונחים אחרים, קפיטליסטים. שופטים אותה במונחים של פרסים וקרנות ובמונחים של 'הצלחה', ובחסות המשבר הכלכלי כבר לא מוציאים ספרים שלא למטרות רווח. אותי כמובן תופסים כ'לא מצליח' בגלל שאני תמיד בא בעמדת מיעוט".
מלבד הפעילות הספרותית הענפה, לאור מזוהה גם בעיקר בזכות הפעילות הפוליטית שלו; הוא היה בין הראשונים לסרב לשרת בשטחים וישב תקופה ממושכת על כך בכלא. היה חבר ב"יש גבול" במלחמת לבנון ובאינתיפאדה הראשונה. כמו כן, עזר בפעילויות הומניטריות בשטחים, והגדיר עצמו לא פעם כ"שמאל פרו-פלסטיני".
אז מה בעצם קרה לשמאל הישראלי?
"אני חושב שהשמאל הישראלי נעלם ובמקומו הופיע שמאל אחר שהוא חסר זיכרון, בגלל זה גם ביקשתי לחבר בין ספרות לאינטלקט ולא להסתמך על הזיכרון הקולקטיבי של המדינה. אני חושב שהשמאל הספרותי פשוט כבר לא מבקר את המערכת, אלא הפך לחלק ממנה. ופשיטת הרגל נובעת מהאשליה שאתה יכול להיות גם מדינה וגם אופוזיציה. אותי בכל אופן אי אפשר להאשים שאי פעם אמרתי 'אנחנו', תמיד אמרתי 'הם', ואני עדיין מנסה".
השמאל מסתדר בלעדיי
ואולם, עושה רושם שפחות שומעים ומרגישים את לאור בפעילויות פוליטיות ובהפגנות: "יכול להיות שבגילי קצת התעייפתי פיזית מזה. הגב כבר כואב, אבל באמת שהשמאל הפך להיות שמאל של עמותות ואלמנטים מסוימים של זכויות אדם. ומה עוד, שאף פעם לא חשבתי ששירה היא אמצעי לגרילה חברתית.
"השמאל לא צריך אותי, הוא מסתדר בלעדיי. אמנם אני מבקר מדי פעם בהפגנות אבל יש דוברים צעירים יותר. חלק מהכוח והקסם של השמאל זה הצעירים שמרגישים שהם יודעים יותר טוב ובמידה מסוימת זה נכון, אני רק מצר קצת על העובדה שאין להם את אותו זיכרון. בכל מקרה, אני עדיין מעדיף לפעול בשדה הספרותי. ללמד ספרות בפריפריה יותר חשוב מאשר להקריא שירה מול מפעל פולגת".
למרות הכל, לאור נשאר מפוכח ויציב במקומו: "עם כל המציאות הנוראית המתמדת, בכל זאת לא הצלחתי להגר", הוא אומר בחיוך, "כנראה שההורים שלי הצליחו בזה. אני כל הזמן שומע כמה רע, אבל אני יודע שאני כבר אמות ואיקבר במדינת ישראל".
יצאה לך תדמית של אדם קשה ואפילו אלים, אבל קשה לא להתרשם מכך שאתה נראה די מפויס ורגוע?
"עשו לי עוול במשך השנים ונוצר לי דימוי שהוא לא נכון, ובגלל זה הרבה אנשים פוחדים ממני. תראה, אני הראשון שיודה שאני לא אדם ידידותי, אני לא נוח לבריות, אבל מצד שני אני גם לא מתנשא על אף אחד, וגם מכות נתתי רק פעם אחת, למנחם בן. אני מחלק את העולם לאלו שאני מסתדר איתם ומסתדרים איתי ואלו שלא".
ועדיין, אחרי הכל ולמרות הכל, אתה חושב שמה שאתה עושה ישנה למישהו?
"ברור, לא הייתי יכול לפעול אם לא הייתי מאמין שלפעילות שלי יש משמעות ושהיא משנה. בכל זאת, יכול להיות שיישבר לי אם אקום יום אחד וארגיש שאני צועק במדבר".