הדתיים כבר לא שקופים
הם כבר לא מהווים מיעוט, הם כבר לא מפחדים. כיפות בכל הגדלים וכל הצבעים, לא רק ברחוב אלא ממש בפריים טיים
המסורת (לעומת האקדמיה) רוצה שנתמקד בחנוכה בנושא מלחמת התרבות, זו שבין "תרבות יוון" לבין "התרבות היהודית". ואכן, הנושא רלוונטי ואקטואלי בכל חנוכה מחדש. אבל היום כבר לא צריך פה יוונים בשביל מלחמות תרבות ובשביל לדון במהו "אור" ומהו "חושך" בתרבות היהודית-ישראלית. בקושי צריך תרבות. מספיק שיותר משני יהודים ישראלים מתקבצים בעיר אחת (תל אביב, ירושלים או ירוחם, זה ממש לא משנה) וטראח, מלחמת תרבות.
רק נדמה שהתגברנו והתבגרנו, רק בכאילו יש פתיחות הדדית. בשפה, במוסיקה, בספרות, בתיאטרון ובקולנוע המלחמה מעודנת, מלודית, כמעט בלתי מורגשת, נסתרת. אבל הלב מרגיש שזו מלחמה והשדה התרבותי הוא רק שדה קרב אחד מתוך רבים.
מלחמת התרבות האמיתית הגלויה היא המלחמה על השבת, על המועדים, על לוח השנה הקובע את סדר היום הפרטי והציבורי. על כמה בתי כנסת צריך בעיר מודיעין, כמה גני ילדים חילוניים בתל אביב נסגרים מדי שנה לטובת (או רעת) מוסדות של ש"ס.
מלחמת תרבות היא המאבק בין סמכות הרבנים למפקדים בצבא, על דמוקרטיה והלכה. על גבולות הסרבנות האידיאולוגית, על זכויות אדם, על מעמד העובדים הזרים, על גיור. על מדינת הלכה.
ויחסית למלחמות האלה, מלחמות המכבים ביוונים הם ממש משחק ילדים. "המכבים הגיבורים גירשו את כל היוונים" אולי (תלוי את מי שואלים כמובן), אבל עכשיו כשזה רק אנחנו, זה לא יותר פשוט.
קשה להאמין, אבל עד לא לפני הרבה זמן, דתיים היו מגזר שקוף במדינה. בלתי נראים ובלתי נשמעים. ברחוב בקושי ראו כיפות, במוסיקה שמעו רק את צמד רעים והרבה יותר מאוחר את "פסטיבל הזמר החסידי", לא ספרות יפה, לא תיאטרון ולא קולנוע. תרבות יהודית דתית משמעותית התקיימה עמוק בתוך המגזר, שום דבר מזה לא דלף "החוצה".
בפוליטיקה הכירה הדמוקרטיה הישראלית בשני סוגים של דתיות. הכפייה הדתית (החרדית בעיקר) ויוסף בורג, "הגשר" המיתולוגי. מדהים את כולם בשנינותו וידענותו, אך שום השפעה מחוץ לגבולות המגזר.
לא היה כיף גדול להיות דתי באותם ימים בישראל. בגבעתיים למשל בקושי הצליחו לקושש תלמידים לבית ספר ממלכתי דתי אחד, ואחר הצהריים היינו עסוקים בעיקר להוכיח לילדי השכנים שאנחנו בדיוק כמותם והכיפה של אח שלנו היא סתם! כלום. שכחו מזה. הי, אני לובשת מכנסיים, תתרכזו בי.
רק כמה עשרות שנים אחר כך - וכל הסצנה התהפכה. במדינת היהודים רואים יהודים ויהדות. כיפות בכל הגדלים וכל הצבעים, לא רק ברחוב אלא ממש בפריים טיים. דתיים מעזים לכתוב ספרים שאינם ספרי עיון ודרש, תיאטרון מעלה מחזות שכל עניינן "מקווה" ולא במבט חילוני מגוחך על דתיים, אלא דתיים כותבים בעצמם, מציגים בעצמם, עושים קולנוע מעולה בעצמם.
שפת הרחוב השתנתה, וכבר לא בעיה למצוא מקומות כשרים אפילו בתל אביב. והורים דתיים עומדים נבוכים נוכח שפע האפשרויות החינוכיות-לימודיות בכל עיר בארץ.
וליהודים הייתה אורה ושמחה.
טוב, לא לכולם. ברור שמה שהוא אור בשבילי, עלול להיחשב חשיכה לאחרים. גם הסובלנים הכי גדולים קפצו בשבוע שעבר עד התקרה כשלחלל האוויר נזרק הביטוי "מדינת הלכה". עד כאן! היה לא תהיה. אבל את הדתיים כל העניין שעשע מאוד. (אורי אורבך היה אומר שמדובר בזלי"ז. זר לא יבין זאת).
בקיצור, הדתיים לא מיעוט יותר (אל תתקטננו איתי במתימטיקה), הם לא מפחדים יותר, הם לא שקופים יותר. יותר אור מזה?
חג שמח.
