רציתי לשבת שבעה על הנישואים שלנו

שבעה על החלום שנילקח ממני, על המשפחה שהיינו. אבל האבל הזה פרטי לגמרי, לא מנחמים אותי. קינאתי באלמנות, רציתי להיות אלמנה. זה יותר קל מלהיות גרושה. מכתב גלוי

חרדית 40פורסם: 14.12.09 , 12:33

שלום לך,

עברו כבר כמה חודשים מאז שעזבת את הבית. 19 שנות נישואים הסתיימו, פרק חיים שלם. ויש לי כל כך הרבה לומר לך.

אני שמחה שהיה לי את האומץ לומר שזה נגמר. אני שמחה, מפני שהיום אני מבינה שלא היה כאן סיכוי. האמת היא שהרבה שנים אני כבר יודעת עמוק בפנים שזמננו קצוב, אבל לא רציתי להבין באמת. רציתי להמשיך לקוות שעם רק עוד קצת סבלנות, עוד יועץ, עוד פסיכולוג, נצליח לחיות כאן חיים שפויים. אבל אתה לא היית שם אף פעם. אני רציתי ואני האמנתי - ואתה צחקת לי בפרצוף.

ידעת שאני מתה מפחד, קראת אותי כמו ספר פתוח. ידעת שאני פוחדת להתגרש יותר משאני פוחדת למות. לכן לא ניסית אף פעם באמת להשתנות. ואני הבלגתי כל כך הרבה. כשנעלמת בלילות ולא ידעתי איפה אתה - שתקתי. כשנסעת לבד לחו"ל ולא ידעתי איפה אתה - שתקתי. כשהתפרצת עלי שוב ושוב - שתקתי. כי לא היה לי לאן ללכת, ואתה ידעת את זה. אתה ניצלת את החולשה שלי.

כמה קיוויתי שהילדים לא יצטרכו לעבור את זה

עשיתי הכל כדי להציל אותנו מכל זה. כמה התפללתי שתרגיש טוב, שתצליח בחיים. חשבתי שאז כבר לא תכעס כל היום, שתהיה רגוע ונחמד. דיברתי איתך, כתבתי לך, אבל לא היה עם מי לדבר. זה לא עזר, מפני שאתה ידעת כמה לא רציתי להתגרש, בגלל הילדים שלנו. כמה קיוויתי שהם לא יצטרכו לעבור את כל זה. אבל לך לא היה אכפת, וגם הם התחילו לסבול.

ואז הבנתי, שבשבילם אני חייבת ללכת. כי להם לא מגיע לחיות במתח הנוראי. גייסתי את כל הכוחות שלא ידעתי שיש לי והחלטתי שפרק הסבל בחיי נשלם. אני רוצה חיי שפיות וכבוד. עבורי ועבור ילדיי.

רציתי חיי משפחה כמו של כולם. רציתי שנהיה אבא, אמא וילדים. משפחה מאושרת. וכמה הייתי מוכנה לספוג בשביל החלום שלי: את ההשפלות, את הקללות, את העובדה שלא נקפת אצבע עם הילדים. היית כל כך שקוע בעצמך, לא ראית אותי בכלל. גם אחרי לידה עם תינוק ביד לא ראית אותי. לא אותי ולא את הילדים. ואני שכנעתי את עצמי יום יום שהמחיר הזה של כל הסבל שווה, ובלבד שלא יקחו לי את החלום. רק שלא אצטרך להתגרש. עם הכל אני יכולה להתמודד, רק לא עם גירושים.

היום אני יודעת כמה זה קשה. זה קשה בכל מקום, אבל אצלנו, החרדים, זה קשה שבעתיים. אבל אני יוצאת לחיים חדשים, חיים ללא פחד, חיים ללא השפלה. החיים שמגיעים לי ומגיעים לילדים שלי.

עכשיו פתאום נזכרת שאולי אתה כן רוצה ייעוץ

אז עכשיו פתאום נזכרת שאולי אתה כן רוצה ייעוץ, אבל אצלי זה כבר נגמר. אני סיימתי להילחם על שנינו. מהיום אני נלחמת על עצמי.

האמת היא שהאבל הוא כמו אחרי מוות. אני נזכרת בפעם האחרונה שיצאנו למסעדה, בחופשה האחרונה בצימר, בפעם האחרונה שהבאת קניות מהסופר. והכאב הוא נוראי.

אני זוכרת את היום אחרי שהלכת - באתי הביתה, והכל היה מלא עדיין בחפציך. מברשת השיניים, נעלי הבית. הכל שקט, ואני יודעת שלכאן כבר לא תחזור. כמה בכיתי אז לתוך הכרית שלך, שהיתה עדיין מלאה בריח שלך. "למה עשית לנו את זה?" צעקתי, ולא היה מי שיענה לי.

הייתי כל כך לבד באבל שלי, שכן אף אחד לא באמת בא לנחם. רציתי לשבת שבעה. שבעה על החלום שנילקח ממני. שבעה על המשפחה שהיינו. אבל האבל הזה הוא פרטי לגמרי. בחוץ עסוקים בלשפוט אותך ולרכל עליך. קינאתי באלמנות, רציתי להיות אלמנה. זה יותר קל מלהיות גרושה. בשבוע הראשון לא אכלתי. רציתי להירדם כדי לברוח, אבל פחדתי מפני הסיוטים. וכשנרדמתי - לא רציתי להתעורר.

השבת הראשונה בלעדיך. אמא עושה קידוש

ידעתי שהדמעות תוקפות פתאום: שיר אהבה ברדיו, תמונה מהטיול האחרון, מכתב שמגיע בדואר. בדרך כלל הצלחתי למנוע את הדמעות רגע לפני. ניסיתי, למען הילדים, להיות גיבורה. כמה כעסתי עליך שהבאת אותם למצב הזה. העיניים התמימות שלהם שאלו אותי למה, ולא היה לי מה לומר. איזה גיבורים הם היו, התקשרו לכל החברים לספר להם. ואני בחדר ליד בוכה בשקט, כדי שלא ישמעו. והם כל הזמן דואגים לי. "אמא, בכית? את בסדר?"

השבת הראשונה בלעדיך. אמא עושה קידוש .גשם ראשון אחרי שהלכת. אני מכינה את מרק הדלעת שאהבת, . ונראה שהכאב בא לחיות לצידי מלווה אותי לכל מקום. אני לומדת לחיות איתו.

אני יודעת שעשיתי את הצעד הנכון. יודעת שאין לי עתיד איתך. אבל קשה לי כל כך לקבל את זה. אני רוצה נס. אני רוצה שפתאום יגידו לי שהכל טעות.

הזמן מרפא כל דבר, ואני מתחזקת לאט לאט. אני יותר פנויה לילדים, אני מתחילה לאסוף את השברים ומבטיחה לעצמי שוב ושוב שנצא בסוף מכל הסיפור הזה.

רוב הזמן אני כבר לא כועסת עליך. אני מפנימה שאלה הם חיי. מעולם לא חשבתי שאהיה במקום הזה, אבל החיים חזקים מהכל. אני עוד אצמח מכל הכאב הזה.

היה שלום. אני את חיי ממשיכה בלעדיך.