הצעה: להעביר מפעלים כושלים לבעלות העובדים
כיום מפעל נמדד ברווחים שהוא מביא לבעלים. אולי הגיע הזמן לבדוק מה קורה כשמפעל נדרש להיות מאוזן ולשמש מקור פרנסה לעובדיו - ולא עוד אמצעי לגריפת הון
הסיפור של מפעל תפרון, כמו מפעלים רבים אחרים, שיום אחד התגלה כי קופתם ריקה ושהתחרות במפעלים זרים עומדת לחסל אותם, חוזר על עצמו בשנים האחרונות. לא מעט מפעלים שבמשך שנים יצרו בהצלחה מוצרים שמשמשים את השוק בישראל או מיוצאים, באמצעות עובדים חרוצים ונאמנים, ששכרם נמוך, נסגרו לאחר שהפכו ללא רווחיים.
המדינה, מצידה, מחפשת פעם אחר פעם את הפתרון לאבטלה, שתיווצר באותה שוקת שבורה של מתן הטבות לבעלים פרטיים, שמחפשים לעצמם מקסום רווחים בכל מחיר.
לבעליהם של מפעלים בתחומי פעילות שונים, שסגרו את שעריהם בשנים האחרונות, אין מחויבות למאבק באבטלה. הם מחויבים רק להגדלת הרווח האישי שלהם. הכלכלה הקפיטליסטית המודרנית בנויה על חיפוש הרווח.
העובדה שגיוס הון, מרכוז הון, ומקסום הון, הם הקובעים את גורלו של מפעל - ולא היכולת של מפעל להתקיים ולהעניק לעובדיו וגם לבעליו שכר הוגן - היא אחת הרעות החולות של השיטה הכלכלית הקיימת. שורשיה של שיטה זו במעבר שהחל בראשית המאה ה-19 מכלכלה מבוססת ייצור לכלכלה מבוססת הון.
כיום משקיעים לא מחפשים מפעל שיוכל להתקיים בכבוד, אלא מפעל שיוכל להרוויח יותר ויותר, ויאפשר להם לגרוף עוד ועוד רווחים. המחיר בזכויות עובדים, עמידה בתקני איכות סביבה ועצם קיום העבודה - אדיר, ופוגע בעצם יכולתם של עובדים בחברה מבוססת עבודה להתקיים בכבוד ולהתפרנס בכלל.
לאחר למעלה מ-30 שנה שבהן המדינה מעודדת משקיעים לקנות מפעלים ולקיימם כדי שהעובדים לא יהפכו מובטלים, הגיע הזמן לנסות עוד דרך: במקום להשקיע בעידוד השקעות הון, כדאי למדינה לערוך ניסוי.
דמיינו שמפעל כמו תפרון יועבר לרשות עובדיו במקום להיסגר. באופן זה תוכל המדינה להשקיע בעובדים תמורת הלוואה ללא ריבית לטווח ארוך את הדרוש לצורך חידוש העבודה במפעל. מדובר בהשקעה של כמה מיליונים שמטרתה לבחון את כדאיות קיומו של המפעל - לא כמכשיר להפקת עודפי הון ורווחים לבעלים, אלא כמכשיר להבטחת קיומם של העובדים.
כיום מפעל נמדד ברווחים שהוא מביא לבעלים. אולי הגיע הזמן לבדוק מה קורה כשמפעל נדרש להיות מאוזן ולשמש מקור פרנסה לעובדיו - ולא עוד אמצעי לגריפת הון.
דמיינו לכם מפעל הפועל כקואופרטיב, בלי צורך להזרים את ההון שמיוצר בו לכיסיהם של בעלים שבזמנים טובים חולבים את המפעל בלי להשאיר בקופתו כסף לימים קשים. במקום דיבידנד שנתי לבעלי מניות, רק תשלום משכורות לעובדים שלא מרוויחים יותר מדי.
המדינה, מצדה, תוכל להתנות את הלוואותיה בכך שרווחים שיישארו לאחר תשלום משכורות - שגם כך ברוב המפעלים של התעשייה הישנה אינן מתקרבות לשכר הממוצע במשק - לא יוגדלו באופן שיצור חובות חדשים. המדינה תוכל להתנות את ההלוואה הראשונית בכך שבמפעלים שיקבלו את ההלוואה ויעברו לרשות העובדים יופרש חלק ניכר מהרווח לקרנות שיבטיחו את הקיום של המפעל גם בימים קשים של ירידה בביקושים.
קואופרטיבים של ייצור ומכירה קיימים במקומות שונים בעולם, מארצות סקנדינביה, שם האיגודים המקצועיים מחזיקים בבעלות על מפעלים - ועד למדינות עולם שלישי שבהן מתאגדים יצרנים כיצרני קפה במרכז אמריקה כדי להבטיח לעצמם פרנסה וקיום מכובד.
הגיע הזמן לנסות את השיטה גם כאן. במקום הטבות, מענקים, הנחות במיסוי לבעלי הון שמחפשים רווחים, צריך להשקיע במי שמבקשים רק מקום עבודה ומשכורת הוגנת. מפעלים הם לא רק השקעות הון, הם מקור הקיום של עובדיהם.
מאחר שכהשקעה לשם צבירת עודפי הון מפעלים רבים לא מסוגלים להתקיים - הגיע הזמן להבין שהדרך היחידה לשמור על קיומם של מפעלים בתעשייה הישנה, הוא להוציא את המשתנה של מקסום רווחים מהמשוואה. באופן זה נוכל לבחון את האפשרות של תמיכה בהקמת מפעלים לשם קיום העובדים בהם, ולא לשם הגדלת הונם של משקיעים ויזמים שמעוניינים בראש ובראשונה לא בקיומה וחוסנה של קהילה, אלא בגריפת עוד ועוד רווחים.
לפנייה לכתב/ת 
