מותחן הריגול מבת-ים כובש את מצרים
בסרט "בני דודים" מככב הישראלי המכוער והגזען, וישראל היא האויב מספר אחת. למרות ההיסטריה הקופתית, יש גם מי שסבור שהתסריט גרוע ושתל-אביב נראית זוהרת מתמיד
הסרט "בני הדודים" ("ווילאד אל-עם") זוכה לעניין עצום ופופולריות רבה במצרים, וכשלושה שבועות לאחר השקתו כמעט ולא ניתן להשיג כרטיסים להקרנותיו בקהיר וסביבתה. מותחן הריגול שמתרחש בתל-אביב ומשווה את הישראלים לנאצים, מעסיק גם את תוכניות התרבות במצרים והכוכבים עסוקים שעות ארוכות בראיונות לכלי התקשורת הערביים.
בחברת ההפקה של הסרט מתרעמים על-כך שנתוני המכירות עוותו לטובת הקומדיה "אמיר המלח" - המתחרה עם סרטם בפסגת טבל הרייטינג. למרות זאת, בחברה מתגאים בשיא ההכנסות של 14.4 מיליון לירות מצריות (כעשרה מיליון שקלים חדשים) בשבועיים הראשונים בלבד.
בתחילת הסרט נראה אב מצרי שלוקח את אשתו ושני ילדיו לשיט סמוך לחופיה של מצרים. באמצע השיט מתבררת התמונה האמיתית - האב, "דניאל" (השחקן שריף מוניר) הוא סוכן המוסד שהחליט לחטוף את אשתו סלווא (מונא זכי) ואת שני ילדיו לישראל. הוא מזריק לאשתו חומר הרדמה ומעביר אותה ואת הילדים לארץ. זמן קצר אחר כך מתעוררת המשפחה בבית מפואר ב"שכונת בת-ים" בתל-אביב, פותחת את החלון ומגלה מולה דגל ישראל ענק. סלווא מבינה כי התעוררה לתוך "סיוט פראי", וכי הולכה שולל כל השנים על-ידי בעלה.
דניאל מעמיד בפני סלווא את הבחירה: לחזור לבדה למצרים ולוותר על בניה הקטנים או להמשיך ולחיות עמם בישראל. בלית ברירה מסכימה סלווא להישאר בישראל, אולם היא מגלה כי אינה מסוגלת "לחיות עם העם הגזעני". בסרט עולות גם סוגיות דתיות, שכן סלווא חשה שההלכה אוסרת עליה לחיות עם יהודי.
אך בזאת לא מסתיימת העלילה המפותלת. מתברר שהמודיעין המצרי לא מוכן להבליג על החטיפה. סוכן מצרי נשלח לישראל כדי לסייע לסלווא וילדיה לשוב למצרים. סלווא נרתמת לסייע לו ויחד הם מנסים להפיל בפח את דניאל. הסוכן (כרים עבד אל-עזיז) מסתנן למטה המוסד בתל-אביב ומצליח להגיע למשרדו של דניאל, שם הוא מגלה את "רשימת החיסול" של דניאל במצרים, כששמו מופיע בה. אך לרוע מזלו, דניאל מצליח לשים עליו את ידו בתוך משרדו.
כאן מתחיל המאבק בין שני הסוכנים - "בני הדודים" - במסגרתו מענה דניאל את הסוכן המצרי ומנסה להרוג את סלווא. אולם, אל חשש. בסופו של דבר מצליח הקצין להשתחרר משביו, לשחרר את סלווא ובניה, להרוג את דניאל ולשוב עמם למצרים. המשפט הנועל את הסרט הוא של הסוכן המצרי: "אני עוזב אבל אני עוד אחזור!"
שטנה והקבלה לנאצים
למרות החגיגה הקולנועית לעיניים מצריות, מדובר בסרט רווי ארס ושטנה נגד ישראל ואזרחיה. המסר של הסרט הוא חד וברור - ישראל היא האויב. הוא עוסק גם בסוגיה הפלסטינית ומציג לראווה את "הזוועות" שמעוללת ישראל. כך למשל מתלווה הסוכן המצרי לקבוצת פועלים פלסטינים ונחשף למציאות החיים הקשה שלהם: מטוסי קרב שמפציצים דרך קבע כפרים פלסטינים, שיירות של פליטים נעות בשולי הדרכים ומבקשות מקלט, קלגסים ישראלים דוחפים קשישות פלסטיניות, ישראלים הורסים בתי פלסטינים, ומראות נוספים שכאילו נלקחו מסרטי השואה.
אגב שואה, בסרט נכללת הקבלה מפורשת בין מעשי ישראל לאלו של הנאצים. כך, למשל, יוצר לעצמו קצין המודיעין המצרי סיפור כיסוי של עובד בבית מרקחת בשכונת בת-ים. באחד הימים הוא נקלע לצפירת יום השואה וכשהוא מבין ממעבידו (יהודי ממוצא מצרי) מה פשר הצפירה, הוא משתומם כיצד מנציחה ישראל את זכר השואה אך מחוללת שואה לעם הפלסטיני.
הכרזה של הסרט "בני הדודים"
יתרה מכך, ישראל מוצגת בסרט כאויב מספר 1 של מצרים. עם שובו של דניאל לישראל, הוא מעדכן את שולחיו כי למרות הסכם השלום פועלות במצרים רשתות ריגול ישראליות רבות. בסרט ישנה גם דמוניזציה של ממש כלפי הישראלי הממוצע. לאורך כל הסרט הדמויות הישראליות מאופיינות כבלתי אנושיות, לא רק כלפי הפלסטינים אלא גם בינן לבין עצמן. החברה הישראלית מוצגת כחברה מושחתת ואלימה, השונאת את הזר. הדמות הישראלית החיובית היחידה שמוצגת בסרט, היא זו של היהודי ממוצא מצרי, אך גם הוא מצהיר כי "אינו ציוני".
"התסריט חלש, אך תל-אביב זוהרת"
התסריט זכה על-פי דיווחים בעיתונות הערבית לאישורם של משרדי ההסברה והתרבות (בראשו עומד, אגב, פארוק חוסני, שהתמודד לא מכבר על ראשות אונסק"ו והפסיד). עוד נתנו את ברכתם לסרט מנגנוני הביטחון המצריים ומועצת הפיקוח על הסרטים שהיא גוף צנזורלי בפני עצמו.
הסרט, שצולם בדרום-אפריקה, מציג לצופים כיצד נראית תל-אביב כביכול. פרט לצילומי החוץ, משולבים בסרט משפטים בעברית שמעניקים לו "נופך אותנטי", ואפילו בכרזת הסרט משולבות מילים בערבית למה שנראה כמו האות אל"ף בעברית.
גם מי שפספס את הסרט, יכל לשאוב את המסר הקשה שלו בנוגע ישראל מהראיונות שהעניקו כוכביו לאמצעי תקשורת שונים. "אין בסרט קריאה לנורמליזציה עם ישראל", הבהירה מונא זכי בראיון לעיתון "א-שרק אל-אווסט", היוצא לאור בלונדון. "עד כה, היהודים הם אלה שקוראים לנו 'בני הדודים' שלהם. אולם, יש כאלה שמערבבים בין היהודי והציוני וישנו הבדל גדול בין השניים. אינני נגד היהודים, משום שהיהודים שייכים לדת מונותואיסטית. אולם, אני נגד הציונות. אפילו היהודים האמיתיים עצמם הם נגד הציונות. אין בסרט כל קריאה לנורמליזציה, ומי שיראה את הסרט ייווכח בכך".
אגב, למרות הפופולריות הרבה, לא כולם מהללים את הסרט. כך, למשל, הביקורת בעיתון "אל-ביאן", היוצא לאור באיחוד האמירויות, הגדירה את הסרט כבעל תסריט חלש ובלתי מציאותי. "למרות חולשתו הכללית של התסריט, הצליח המפיק שריף ערפה להציג תמונה זוהרת מאד של החיים בתל-אביב, בה מתרחשים רוב האירועים בסרט", נכתב. כך או כך, מה שבטוח הוא שבכל הנוגע לשוברי קופות בקולנוע ובטלוויזיה המצרית, אין כמו לחבוט בישראל כדי להשיג רייטינג ולמלא את הכיסים.
