לא מגיע לי כסף כי פוטרתי קודם?

זה התחיל ביום אחד במאי. שיחה קצרה, מבטים מתנצלים ומכתב פיטורים על השולחן. זהו, תקופה של חמש שנים נגמרה. הגיע הזמן לנער את האבק ולהמשיך הלאה. רק הלאה לאן?

• אושר בוועדה: תוארך התקופה לקבלת דמי אבטלה  
• זליכה: "האבטלה האמיתית בישראל - 30%"
  

הפיטורים שלי הגיעו בשיאה של אחת התקופות הקשות שידע המשק הישראלי. פיטורים היו הטרנד החם. בכל מקום, כל חברה, בכל ענף, נפטרו מאנשים כאילו היו משקל עודף על ספינה טובעת. מהדורות החדשות היו מלאות בכותרות דרמטיות. כל אחד הכיר מישהו שפוטר. "המיתון" הפכה למילה עם הרייטינג הכי גבוה. במקרה שלי, המיתון הפך להיות פשוט חלק מהמציאות. ידעתי שזה לא יהיה קל, שינסתי מתנים ויצאתי לדרך הארוכה, אני ועוד כמה עשרות אלפי מובטלים, להלן "נפגעי המיתון".

אני לא מתכוונת להתלונן על הימים הראשונים של האבטלה. פתאום יש לך שקט, יש לך זמן ליהנות מהדברים הקטנים: פיסת ים באמצע הבוקר, סרט בצהרים, קניות בשוק ביום חול. את המשכורת משלם הביטוח הלאומי. זה מרגיש מוזר ברגע הראשון לקבל כסף בלי שממש עבדת תמורתו, עד שאתה נזכר שאתה מעביר להם כסף כבר מגיל 18 וזה בדיוק הזמן לקבל קצת חזרה.

אחרי חודש-חודשיים בתוך הסיפור הזה, מתחילים לראות את התמונה בבהירות. עשרות אלפי מובטלים עטים ביחד איתך על אתרי הדרושים, המעסיקים שמוצפים במאות פניות על כל משרה לא ממהרים לחזור.

ברגע הזה מתחילים להפעיל את כל הכלים, מדברים עם כל מי שיכול לעזור, מכל המעגלים, עוברים באופן יומיומי על אתרי חיפוש העבודה, ויש לא מעט כאלה, מכינים רשימות של חברות גדולות ושולחים מיילים יזומים, עושים דמיון מודרך על העבודה הבאה ומשתדלים לשמור על אופטימיות וחיוך גם כשלא מגיעים הטלפונים במשך שבועות שלמים. מה שלא מקל על החיפוש היא הידיעה ששמיכת ההגנה שמספקת לך המדינה היא קצרה, קצרה מידי.

השבוע, סוף סוף הגיעה בשורה טובה. זה לא היה ממקום עבודה נחשק, אבל זה היה טוב מספיק. אחרי שנה של דיונים הודיעו על כניסתו לתוקף של השינוי בתקנות הביטוח הלאומי שיזכה מובטלים עד גיל 35 בתוספת ימי אבטלה. זה הגיע בדיוק בזמן.

כבר חצי שנה אני מובטלת, סיימתי את מאגר ימי האבטלה שלי כבר לפני חודשיים. רק שעבודה עדין אין. שמחתי על זריקת החמצן הזו בחסות הממשלה והתקשרתי לביטוח הלאומי כדי לברר מהן הזכויות שלי במסגרת החוק החדש. ובכן, אין לי. זו התשובה שנתנו לי מהצד השני. מתברר שהחוק תקף רק לגבי מי שהחל לחתום בלשכת התעסוקה מ-1 בדצמבר. והשאלה היא, למה?

מפספסים כאן את המצוקה האמיתית. גלי הפיטורים הענקיים התחילו בדיוק לפני שנה והסתיימו כבר לפני כמה חודשים. הפיטורים שנעשים עכשיו הם בשוליים. יש תחושה באוויר שהסערה קצת חלפה, אבל מדובר במשהו שייקח לו עוד קצת זמן עד שנרגיש אותו בשטח. הנתונים שאנחנו שומעים בתקשורת על ירידה במספר המובטלים הם נתונים על דורשי העבודה, כלומר, אלה שעדיין חותמים בלשכות התעסוקה.

הבעיה האמיתית היא אותם עשרות אלפי חבר'ה צעירים, משכילים, מוכשרים ומלאי אמביציה שרוצים לעבוד. הם עושים את כל מה שהם יכולים כדי לחזור למעגל העבודה, אבל השוק לא עומד בקצב. אנחנו עדיין נמצאים בשלב שבו צריך לשקם את ההריסות. המשק מתנהל כמו אדם שלומד ללכת מחדש. צעד צעד. בזהירות. הגיוסים איטיים, עדיין מהוססים. ולנו הולך ואוזל הזמן.

מגרדים את הכספים האחרונים מהפיצויים והחסכונות, כי דמי אבטלה אנחנו כבר לא מקבלים, אבל רגע, בעצם למה לא אם אנחנו עדיין מובטלים? וזה בדיוק הבעיה של החוק החדש. הוא בא מתוך כוונות טובות - להקל על אנשים, אבל דרך היישום שלו מעידה על חוסר התחשבות במצוקות של מחפשי העבודה שנפגעו ראשונים מהמיתון ועדיין מחכים שהמשק יזוז באמת. וזה בלי להזכיר את העובדה שמשום מה החוק לא עוסק באנשים מעל גיל 45.

אין ספק ששוק העבודה השתנה. כולם מבינים את זה. כמעט כולם יעברו במהלך חייהם לפחות תקופה אחת כזאת של חיפוש עבודה וככל שההתמקצעות תלך ותגדל זה יהפוך יותר ויותר קשה למצוא עבודה שתפורה למידותיך. אני השלמתי עם זה, יש בזה משהו חיובי, זה גורם לנו לעשות שינויים בחיים, להתנסות יותר, ללמוד יותר. אבל בואו לא נלך רחוק מידי ונדבר על כאן ועכשיו. בשלב ראשון אפשר לשנות ולהקדים את תוקף החוק כך שיחול גם עלינו. אם אתם לא יכולים לעזור לנו למצוא עבודה תנו לנו לפחות עוד קצת אוויר לנשימה.