היום שאחרי חנוכה - והיום
שושלת החשמונאים שאחרי המכבים לא השכילה להימנע מצבירת כוח פוליטי תוך כדי פלגנות, ועירוב של ענייני דת ומדינה - ובכך הביאה על עצמה חורבן. אבל את החלק הזה אף אחד לא מצווה לזכור, והאיוולת הפוליטית בזמן הזה נמשכת
כמה נעים להתחמם לאורם של נרות חנוכה ולהיזכר רק בנס, וכמה נעים ונוח לשכוח את ההיסטוריה שנחבאת מאחורי תפישת הנס ועוצמתו המיתית. נניח שאתם מאמינים בכל לבבכם ומאודכם בשמונת ימי פך השמן וטיהור המקדש וכל זה, האם די באמונה הזאת כדי להשכיח את היום התשיעי ואת מה שבא אחריו?
מאחורי ריטואל ההיזכרות בגבורות החשמונאים עומד ומחכה סיפור עלייתה ונפילתה של ממלכת החשמונאים לחג משלו. כזה שאין בו אפילו נס אחד, אלא ריבוי של משוגות-אנוש, טעויות פוליטיות, אכזריות ורצחנות, כי סופו של הסיפור הזה – לא נעים להיזכר – מגולם בארכיטקט מטורף וצמא דם שרצח את אשתו, נצר החשמונאים האחרון. הורדוס הוא לא בדיוק האיש שנעים להעלות את זכרו לאור הנרות הדקיקים, אבל גם הוא היה שם – בסופו של יום, בסופה של השושלת, כשעצמאותה השברירית של ממלכת החשמונאים, ועימה החלום על עצמאות יהודית בחבל הארץ המסוכסך הזה, נשבר למשך אלפיים שנה.
הממלכה היהודית הריבונית האחרונה עשתה את צעדיה הראשונים על בימת ההיסטוריה מתוך הכרה בחשיבותה של אחדות פוליטית וייחוד אתני, ואת שניהם המירה בחלוף דור במבצעי כיבוש ראוותניים, בכיתתיות פלגנית ובאימוץ אותם גינוני שררה שהיו שנואים כל-כך על מנהיגי המרד של הדור הראשון. כבר בדור השני יש מי שמחליף את שמו ל"הורקנוס", כאילו היה נצר לכובש השנוא עצמו. וכמובן שמהר מאוד מתגלה שאין פתרון מניח את הדעת, ואין מנהיג כריזמטי דיו כדי לאסוף סביבו את הפרושים והצדוקים גם יחד.
פלגנות זה לא הכיוון
בהמשך, המצב יילך ויחמיר, כי תמיכתם ההיסטורית של מלכי חשמונאי באליטות השליטות – הצדוקים – אולי אפשרה להם לצבור עוצמה כלכלית ולממן שגיאות אחרות שלהם, כמו צבא של שכירי חרב – אבל ודאי הרחיקה אותם מבסיס התמיכה הרציני יותר, הרחב יותר, של הפרושים.
וכשבני חשמונאי סברו, במידה לא מבוטלת של חוכמה פוליטית, כי המפתח להישרדותם טמון באיחוד הדת והמדינה, כך שבני המשפחה יהיו גם כוהנים גדולים, גם מצביאים עליונים וגם מלכים – הם שכחו כי כל הכוח העצום הזה זקוק גם לאיחוד השורות כדי להתממש. הניסיון היחיד ליצור איחוד כזה היה קצר מועד והוא התרחש בימיה של שלומציון, מלכה שהבינה, לראשונה בתולדות השושלת, שבלי הפרושים אין סיכוי להמשיך את הסאגה לעבר סוף טוב. בניה חשבו אחרת והיא לא הצליחה להנחיל להם את חוכמתה הפוליטית.
ומכאן ואילך מתחילה ההידרדרות הבטוחה אל עבר האבדון: לפעמים נעים ונוח שם, על עברי פי פחת, לכרות בריתות אד-הוק עם זרים כדי לצבור מעט עוצמה, אבל מלחמות האחים אריסטובלוס והורקנוס השני, בניה של שלומציון, הרגיזו את שליטי-העל הנוכרים במידה כזאת, שיחד עם מלחמתם המיותרת לגמרי זה בזה איבדו את הסיכוי להמשיך ולהחזיק בממלכה כיישות פוליטית עצמאית.
אז והיום
נסים אינם ערובה לקיומה של תבונה אנושית עילאית, רק עדות – למי שמאמין בזה – לחוכמתו העילאית של היושב במרומים. אי אפשר ללמוד לקח מן הנס, רק לייחל
לעוד אחד כזה. לחידושה של ממלכת החשמונאים, לעומת זאת, ממש לא כדאי לייחל. בימים ההם ובזמן הזה, צבירת כוח פוליטי תוך כדי פלגנות, עירוב ממאיר בין דת ומדינה ובין עצמאות ושאיפות אימפריאליסטיות בזעיר אנפין הם מתכונים בדוקים להיעלמות ממפת ההיסטוריה, אבל את כל אלה, בשמונת ימי החג, אף אחד כבר לא מצווה לזכור.
כך, האיוולת הפוליטית של שליטי הזמן הזה יכולה להימשך באין מפריע בעודנו מהללים את גבורות הימים ההם, מבלי להבהיר לעצמנו שנס הוא סוג של סיכוי, וכל היתר תלוי בבני האדם, ובנכונותם להתבונן במציאות שבפניהם נכוחה, להכיר במגבלותיהם ולנהל את חייהם הפוליטיים כך שלא יזדקו לנס, ולא יגיעו לאבדון.
