תורת המוסר

מאז שאני יודעת לקרוא, הספרים היו למעשה הביוגרפיה שלי. הצבא האדום הציל את חיי, ומהחיים עצמם הצילו אותי הספרים. במהלך השנים חזרתי וקראתי אחדים. הם גידלו אותי. כמו למשל: "מלחמה ושלום" של לב טולסטוי, אבל עדיין יש כל כך הרבה ספרים כאלה, וכדי להתמקד החלטתי לבחור דווקא בנובלות, שבמרכזן דילמות מוסריות בלתי פתירות. אם עדיין לא קראתם, אני מאמינה שאחרי שתקראו תזכרו אותן כל חייכם. כפי שקרה לי.

"מיכאל קולהאס" מאת היינריך פון קלייסט

סוחר סוסים תם וישר מסתבך עם יוּנקר מושחת. ברדיפת הצדק הבלתי מתפשרת שלו הוא מטביע את אירופה בדם. מיכאל קולהַאוס, אחרי הטיטן המורד פרוֹמתאוּס, הם שניהם הגיבורים שלי. הדילמה האנושית כל-כך שבין רדיפת הצדק לבין תוצאותיה, מרתקת אותי מאז ומתמיד.

"לב פשוט" מאת גוסטב פלובר

לפליסיטה, משרתת פשוטה, יש תוכי אותו היא אוהבת ומעריצה. כאשר מת התוכי פליסיטה מפחלצת אותו. את הפוחלץ היא ממליכה לסוג של אלוהות וסוגדת לו בטקסים פגאניים. דמותה של פליסיטה, הנפש הטובה והפשוטה, השוחרת את טובת כל הסובבים אותה, נגעה לליבי עד מאוד.

היא דמות שנותנת ללא כל תמורה, תוך שהיא כה בודדה ואבודה. כשפליסיטה מתמכרת לעבודת אלילים פגאנית לפוחלץ לוּלוּ, התוכי האהוב שלה, לא חשתי כלל סלידה, אלא רק חמלה. קיבלתי את האמת שלה, אמת כה רחוקה מהשקפת העולם שלי.  

"מותו של השופט איבן איליץ'" מאת לב טולסטוי

השופט איבן איליץ' חלה. זאת מחלה סופנית. משפחתו ובני ביתו הסנובים אינם מסוגלים להודות באמת, ובאגואיזם

נורא מתכחשים לסבלו בתנחומי סרק. רק גֶרִסִים, הנער המוז'יק התם, מושיע אותו בחמלה. קראתי את הנובלה בנעורי והיא הפכה את נשמתי. היתה זאת החמלה שבעיקר נגעה לליבי. שנים רבות חלפו והגורל זימן לי ללוות בני אדם קרובים אל מותם. הסיפור, שזכרתי תמיד, הפך לאקטואלי, אישי.

"אמן הצום" מאת פרנץ קפקא

האדם מסרב לאכול. הוא הופך לאטרקציה במופיע קרקס נודד. ממקום למקום מסיעים אותו ברכבת על מדף המזוודות שמעל למושבים.  לבסוף נגלה שלא נמצא מאכל מספיק ערב לחיכו, לכן אינו אוכל. הצום הוא למעשה אמנותו. יש לי בעיה עם ההגדרה "אמן". לעולם לא אכנה את עצמי כך. מצחיק שמישהו שולף כרטיס ביקור וכתוב בו: זה... וזה... "אמן".  מצחיק אף יותר "אמן רב תחומי". אמן הצום של פרנץ קפקא הינו יצירה. כל חייו הם יצירתו. אין לו כרטיס ביקור.

"הקיר" מאת ז'אן פול סארטר

מלחמת האזרחים בספרד; ראמון נאסר. בעינויים מנסים הפלנגיסטים לאלץ אותו להסגיר את מקום המסתור של ידידו. ראמון יודע את מקום המסתור וחרף הוודאות שיוצא להורג חומד לו לצון ושולח את הפלנגיסטים לבית הקברות, המקום הכי בלתי סביר. שם מוצאים את ידידו של ראמון, שברגע האחרון החליט לשנות את מקום המסתור, ורוצחים אותו.

זהו סיפור אקזיסטנציאליסטי. ז'אן פול סארטר המליך את הדטרמיניזם ואת כוחו של הגורל. "האקזיסטנציאליזם

הוא הומניזם", אמר. גם אני תמיד חשבתי כך. האם אכן קיים גורל? האם הבחירות החופשיות שאני עושה בחיים, תוך נטילת אחריות עליהן, אינן אלא אשליה בלבד?

האם חיי הם תוצאה של הבחירות שלי, או שהן גורל הנתון מראש? אקזיסטנציאליזם היתה תורה חביבה עד מאוד על בני אדם שהיו צעירים בשנות ה-60, כמוני למשל. ולוּ רק בשל האופנה; פנים חיוורות, מסקרה כבדה, גוֹלף, מכנסיים הדוקים, נעלי סירה. והכל שחור, שחור ושחור. דרמטי מאוד. בדיוק כך נראתה ג'וליט גְרֶקו האגדית, הפיה של האקזיסטנציאליסטים. עליה אמר ג'קומטי, או ג'אן קוקטו או סארטר שהיא משתזפת לאור הירח.

אלונה פרנקל, סופרת, ספרה "נערה" יצא ב-2009. סיפור פרי עטה התפרסם ב"מסמרים" האחרון