לא לילד ה-15 פיללנו
יוסף הוא הקרייריסט הראשון במקרא, והפרשה טורחת לספר לנו ששני בניו נולדו לפני העומס הגדול בעבודה, בשנות הרעב. הגמרא לומדת מזה שאין להוליד ילדים בעתות מצוקה כלכלית - והאם אין הדבר נכון גם במסגרת המשפחתית?
מה כל כך מסובך בחלום פרעה?
הפרשה מייצרת עניין גדול סביב פתרון החלומות של פרעה (מא, ח-טו): "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה... וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ".
נדמה לי שבאופן יחסי לחלומות המקראיים, חלומות פרעה דווקא פשוטים לפתרון; שבע פרות בריאות בשר נאכלות על ידי שבע פרות שדופות: "וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה". שבע שיבולים מלאות נאכלות על ידי שבע שיבולים צנומות. החלום כמעט פותר את עצמו: שתי סדרות של שבע, דברים טובים, מלאים, בריאים ויפים מגיעים אל החלום ואח"כ נעלמים בתוך מחסור ושדפון. לפנינו חלום של מלך שחולש על ממלכה אדירה. כמה כושל יכול להיות הפתרון שהציעו החרטומים? מה כאן כל כך לא מובן? כפי שנראה מהמשך הפסוקים, פרעה לא מתלהב דווקא מהפתרון שיוסף מציע לחלום, הוא מתלהב מהפתרון שיוסף מציע למציאות. המציאות שהחלום מציג מבהילה ובשביל להבין את זה לא צריך תואר אקדמי בפתרון חלומות. יוסף כנראה הבין שפרעה לא זקוק לפתרון החלום, הוא זקוק לפתרון המציאות, הוא זקוק למשענת, הוא זקוק למשנה.
החלום ושברו
השורש שבר מככב בפרשה שלנו (18 הופעות) והוא ממשיך לפאר גם את המשך סיפורי יוסף. לשרש שבר במקרא משמעויות רבות; הוא מציין את הפירוק הכוחני והאלים (שבירת עצים, מצבות, עצמות ואף בני אדם ועמים), את המסחר בתבואה, את פתרון החלומות, ואת פתח הרחם ממנו פורץ העובר אל העולם. הפריצה בכוח הזרוע, פריצת מנעולי החלום ופריצת הרחם בעת הלידה מסמנים תפנית חדה בעלילה, ויוסף מלך התפניות החדות מופקד על כולם, עד כדי כך מופקד שהוא מכונה על שם יכולת הפריצה: "המשביר" או אם תרצו: "יוסף הפורץ". פתרון חלומות פרעה היה למשבר בכמה מובנים: הוא שבר את החלום - פרץ את חוסר המובנות שלו; בישר על משבר אמיתי בממלכה; ונוסף על כך העלה את הצורך לנהל ברצינות מדיניות של שבירת בר - מסחר מתוחכם בתבואה.
חיי המשפחה הדלים של הקרייריסטים
יוסף הוא הקרייריסט הראשון במקרא וכדרכם של הרבה אנשי קריירה, חיי המשפחה שלו לא זוכים לתשומת לב מיוחדת. כפי שראינו בפרשה זו בשנים שעברו, נשים רבות ניסו לשבור את לבו והוא לא הבחין בכך (כך על פי חז"ל). יוסף היה ממוקד בהצלחתו המקצועית. אחד התיאורים היחידים של חיי המשפחה של יוסף כורך בין מצבו המשפחתי לשנות הרעב (מא, נ): "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב". האם הבחירה לדווח על כך ששני בניו של יוסף נולדו לפני פרוץ הרעב נועדה לצורך תיארוך גיל הבנים? האם רצה המספר לעדכן אותנו שחייו המקצועיים של יוסף בשנות הרעב היו עמוסים כל כך שלא היה לו זמן לעשות ילדים? מה רצה להשיג המספר ששזר בפסוק אחד את שתי העובדות הנ"ל?
ילדים הם לא תמיד שמחה
לריש לקיש, החכם הארץ ישראלי, יש הצעה נועזת לבחירה המקראית לדווח על כך ששני בני יוסף נולדו לפני שנות הרעב (בבלי, תענית יא ע"א): "אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון, שנאמר (בראשית מ"א) וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב".
אם כן, הדיווח על לידת בניו של יוסף בא ללמדנו הלכה: בשנות רעב לא מביאים ילדים לעולם. בהמשך הדברים מוסיפה הגמרא ומבהירה שהדבר נכון גם מצב בו יש לאדם הפרטי אפשרות כלכלית להחיות את בניו (בדיוק כפי שהיה מצבו של יוסף) וזאת כיוון שאסור לאדם לפרוש מהציבור ו"כל המצער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמת הציבור".
העיר שלי, ירושלים, זוכה למקום של כבוד ברשימת הערים העניות ביותר בישראל (לצד רהט ובני ברק). אני מרבה לנסוע באוטובוסים, להסתובב ברחובות המלוכלכים של העיר היפה שלי, לראות את התפוצה הבלתי נסבלת של חנויות בסגנון 'הכל בדולר', המוכרות סחורה ירודה (made in china) שבוודאי נעשתה על ידי פועלים שזכו לתנאים בלתי אפשריים, שרק הם יכולים להסביר את המחיר הנמוך.
השאלה אם ילדים הם שמחה או לא היא לא בהכרח השאלה הרלוונטית לסוגיית הילודה. קשה לי לשמוע על משפחות דלות אמצעים המביאות לעולם ילדים רבים, קשה לי באותה מידה לשמוע על משפחות מרובות אמצעים המביאות לעולם ילדים רבים. יש בעולם המון ילדים שאין להם מה לאכול והיכן לחיות, יש המון דברים טובים שאנחנו יכולים לעשות עם הכסף שלנו מלבד להביא בעזרתו לעולם עוד ועוד ילדים. ריש לקיש לומד מיוסף הצדיק שבשנות רעב לא מביאים ילדים נוספים לעולם. מנקודת מבטם העצובה של הרבה מאוד ילדים ומבוגרים, המציאות בה אנו חיים בהחלט נראית כמו שנות רעב.
שלא יהיו אי הבנות (א)
יש סייג חשוב שמוזכר בתלמוד: "חשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון". העקרון לפיו לא מביאים ילדים לעולם, לא כולל משפחות חשוכות בנים. התלמוד מבין שאנשים רוצים ילדים ושיש משהו אכזרי בנסיון לאסור להביא ילדים לעולם. אבל מכאן ועד 15 ילדים למשפחה יש כברת דרך ארוכה ומאוד מיותרת.
שלא יהיו אי הבנות (ב)
אני ממש לא בעד השיטה הסינית. התלמוד לא ראה את עצמו כספר ששייך לממסד שולט. לא הייתה בתלמוד (כמעט) פסיקת הלכה, ולא היו ליוצריו דרכי אכיפה, כל מה שנאמר בתלמוד הוא המלצה, הצעה, נסיון לשוחח עם ההגיון והרגש האנושי. זהו, זה הכל, ונדמה לי שכך זה צריך להיות.
שלא יהיו אי הבנות (ג)
אני חושבת שזה מאוד מסובך לפגוע בתמיכה הכלכלית במשפחות מרובות ילדים, אסור להעניש ילדים על חטאי הוריהם. מצד שני, מרגיז אותי לראות איך כספי המסים שלי מעניקים תמריץ לגידול בילודה. אין לי מושג מה עושים, אני רק יכולה לדווח שזה מאוד לא נעים להיות אחרונת משלמי הארונונה ברחובות העצובים של ירושלים.
שלא יהיו אי הבנות (ד)
נשים ולדניות זה לא בדיוק מתכון לבריאות. עשרה ילדים זה אומר עשרה הריונות מלאים (ובדרך כלל גם כמה הפלות)
בעיות ברגליים, ברחם, בגב ועוד ועוד. עשרה ילדים שמתרוצצים בבית דל באמצעים כספיים, זה לא בדיוק פרסומת לביטוח בריאות. את המחיר הגבוה ביותר על תאוות "בתינו הומים מתינוקות" משלמות הנשים. הרבה ילדים זה הרבה הריונות, הרבה עבודה בבית ובחוץ, הרבה פחות מנוחה והרבה פחות בריאות. תשאלו את הנשים החרדיות ואת הרופאים שלהן, בחדרי חדרים הם יגידו לכם את האמת.
ובבית המדרש של הטוקבקים
הפעם, כיוון שביוסף ובענייני ילודה עסקינן, נברך את המשנה למרא דטורא (להלן יואב) לכבוד יום הולדתו. במקרה דנן אין ספק בלבי שהילד הזה (שהוא כבר לא ממש ילד) הוא שמחה. שלחו ברכות איש לרעהו ולמרא דטורא, ובברכתו נבורך.
שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
