הזדמנות שהוחמצה

ועידת קופנהגן שננעלה הערב (שבת) ניסתה להתמודד עם שני האתגרים שמשבר האקלים מציב בפני המין האנושי: ניסיון לצמצם את מימדיו, ומאמץ להסתגל לסכנות שהוא מציב.

הצמצום חשוב בטווח הבינוני והארוך. הצלחה או כשלון בתחום זה יחרצו את גורלן של מדינות ואוכלוסיות רבות בעוד 20, 30 ו-50 שנה. ההסתגלות, לעומת זאת, חשובה כבר עכשיו, כלומר בעשור הקרוב. והיא נוגעת בעיקר למדינות הדרום העניות והפגיעות יותר למידבור, למצוקת מים, להצפות ממי ים גואים, מסופות ומחלות. בשני התחומים הללו קופנהגן היא הזדמנות שהוחמצה.

הועידה הצליחה אמנם למקד תשומת לב עולמית ואנרגיה פוליטית אדירה למשבר האקלים. 120 ראשי המדינות שהגיעו לקופנהאגן להשתתף בדיונים הם עדות ברורה לכך שרוב מנהיגי ההווה מבינים שהאקלים הוא המפתח לעתיד. אבל הניסיון שלה להתמודד באפן אפקטיבי ומקיף עם האתגרים המהותיים עצמם עלו בתהו.

הועידה הסתיימה עם "הכרה" במה שמכונה "הסכמת" קופנהגן. "הכרה" ו"הסכמה" הם מונחים רכים, ולריפיון הפרוצדוראלי שהם מייצגים נלווית חולשה מהותית. הסכמת קופנהגן מבוססת על נוסחה שאליה הגיעו אמש ארה"ב, סין, ברזיל והודו שכוללת ארבעה רכיבים:

• הסכמה של הקהילה הבילאומית על 2 מעלות צלסיוס כגבול עליון להתחממות.
  

• ניסוח מעורפל למדי בנוגע ליעדי צמצום הפליטות של כל מדינה, עם כוונה להגיע ליעדים מספריים למדינות השונות בשנה הקרובה.
  

• נוסחת פשרה על פיקוח בינלאומי על מה עושה כל מדינה.
  

• התחייבות ברורה על תמיכה כספית משמעותית יותר של מדינות הצפון למדינות הדרום. הנוסחא גם משמרת במובלע את תהליך קיוטו, וזה חשוב.
  

אבל דברים רבים וחשובים נעדרים ממנה. המרכזי הוא כמובן היעדר יעדי צמצום פליטה מחייבים ותאריכי יעד לעמידה בהם. זה היה אמור להיות הלב והנשמה של ההסכם. הוא איננו, וזה מטריד מאוד לכל מי שעתיד המין האנושי חשוב לו.

צריך לאמר שלא הכל אבוד.

מנהיגים רבים גילו בקופנהגן את שינוי האקלים, הבינו את סכנותיו והפנימו את האחריות שיש להם לעתיד אזרחיהן. החלטות מן הסדר השני שהתקבלו בועידה הבהירו את הארכיטקטורה של המשך המאבק הבינלאומי במשבר האקלים. גם המוטיבציה הפוליטית להתמודד עם המשבר האקלימי התעצמה. אך הזדמנות חד פעמית למהפך דרמטי חמקה.

אנרגיה סולרית מזון אורגני ירוק לבית ירוק למשרד

הצטרף לאינדקס האינדקס המלא

בהיבט הישראלי, ההתחמקות הבינלאומית מקביעת יעדי צמצום ברורים לכל סוגי המדינות היא התפתחות רעה מאוד. היא תאפשר לקובעי המדיניות בישראל להמשיך להתנהג כבנות יענה, לנהל את חיינו כאילו הסביבה היא ענין זניח, ולהמשיך להעמיד פנים שעתיד הדורות הבאים הוא פרט שולי. 

הוֹמוֹ קוֹמְבּוּסְטַאנְס - האדם השורף, הוא הבלוג של פרופ' דני רבינוביץ המוקדש להתחממות הגלובלית ולשינוי האקלים >>> לחצו כאן