הח"כים שקוראים תיגר על הדמוקרטיה

כמקובל באומות בנות תרבות, הדין הישראלי מכיר בזכותו של כל אזרח להינשא למי שלבו חפץ ולממש את זוגיותו המקודשת בברית הנישואין, על ידי מתן אזרחות לבן הזוג, אף אם קודם לכן בן הזוג לא היה אזרח ישראלי.

ברוח זו קובע סעיף 7 לחוק האזרחות: "בעל ואשתו שאחד מהם אזרח ישראלי - יכול השני לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות". כך למשל אדם הנושא אזרחות נורבגית או פקיסטנית או מאיי הבתולה הנישא לאזרח ישראלי, רשאי על פי החוק להתאזרח בארצנו. אך בשנת 2003 הכנסת חוקקה חוק זמני, "הוראת שעה" בלשון המחוקק, הקובע חריג לגבי בני זוג שהם "תושבי האזור", לשון מכובסת לציון תושבי יהודה, שומרון ועזה. וכך קובעת "הוראת השעה": "בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב אזור אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רשיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב כאמור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור".

לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין כי המדובר בחוק הפוגע באופן חמור בזכויות האזרח הבסיסיות של אזרחי ישראל - בזכות להינשא ללא צורך לוותר על התושבות במדינה. חוק זה כבר נדון בבג"ץ, המופקד מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על הגנה על זכויות האזרח שלנו;

בג"ץ גילה איפוק רב, אולי מתוך מגמה להניח ל"הוראת השעה" לחלוף, כך שעם סיומה - כל אזרחי ישראל, לרבות אלה שאינם יהודים, יוכלו לממש את זכויות האזרח שלהם ללא צורך בהתערבות שיפוטית. אך לא די היה באיפוק זה כדי לקרר את דעתו של חבר הכנסת דוד רותם (ישראל ביתנו), שמתוך חשש שמא בג"ץ יאבד את סבלנותו בשל התארכותה ללא סוף של "הוראות השעה", הניח על שולחנה של ועדת השרים לחקיקה הצעה משעשעת.

מזור לרדיפות המשטר 

מה משעשע בהצעתו של רותם? כל תלמיד תיכון לומד בשיעורי האזרחות כי הדמוקרטיה נבחנת בשתי מידות. מצד אחד, היא מניחה תשתית רחבה המאפשרת לרוב פרלמנטרי להכריע בפלוגתות, גם אם אין הכרעתו נראית למיעוט. מצד שני, הרוב מנוע מטעמים חוקתיים לנצל את כוחו כדי לפגוע בזכויות היסוד של המיעוט.

כך למשל חוק שעבר ברוב פרלמנטרי ואפילו סוחף המאלץ את כל תושבי המדינה לאכול חזיר, אינו חוקתי כי הוא פוגע בזכויות היסוד של אוכלי הכשר. חוק האוסר על התקשורת למתוח ביקורת על המשטר אינו חוקתי, כי הוא פוגע בזכות היסוד לדעה חופשית.

תפקידה של החוקה הוא אם כן להטיל מגבלות על כוחו של הרוב ולהגן על המיעוטים. כך בדרך כלל, וכך בפרט בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: כל כולו הגבלה על כוחותיו הבלתי מרוסנים של השלטון, ובכך הוא משלים את המסכת הדמוקרטית שלנו בצד מתן מרחב אדיר לרוב לקבוע סדרי עדיפויות בנושאים שאינם קשורים לזכויות האזרח הבסיסיות.

אך תובנה פשוטה זו פסחה כנראה על חבר הכנסת רותם. במקום שחוק היסוד שהוא הלוז של חוקתנו יאפשר לבית המשפט להגן על זכויות היסוד, מעתה הוא יעגן כללים הפוגעים בהן. למה הדבר דומה? להצעה לעגן בתיקון ה-14 בחוקה של ארצות הברית הקובע כי כולם זכאים להגנה שוויונית של החוק, הוראה הקובעת כי מותר לשלול את ההגנה הזו מאינדיאנים, או מיהודים חובשי כיפה, או מחברי המפלגה הרפובליקנית.

המדובר הוא על כן לא בהתפלמסות נקודתית הנוגעת לבני זוג המבקשים לחיות ביחד, אלא בקריאת תיגר כללית על מהותה של החוקה, ועל התקווה שכולנו צריכים להיות שותפים לה כי יהיה בחוקתנו מזור לרדיפות המשטר, גם אם הנרדפים הם אנחנו.

פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, ראש תוכנית התואר השני במשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה