אל תפנו אלי כאב שכול
פנייתו של ח"כ אורי אריאל למשפחות השכולות במטרה שיפעלו נגד שחרור אסירים פלסטינים, היא מהלך של מיעוט האוחז בגרונה של המדינה ומונע ממנה זכות לשלום
מכתבו של ח"כ אורי אריאל הפונה לבני משפחות שכולות ה"מתנגדים ומתרעמים על שחרור המחבלים שעומדת לעשות ממשלת ישראל" התגלגל לידיי. הח"כ מעודד משפחות אלה לפעול באמצעות בג"ץ תוך הסתמכות על חוק נפגעי עבירה, ואף צירף טופס למכתב, שאותו אמורות המשפחות לשלוח לנוגעים בדבר.
אני אביו של רס"ל נועם ברנע ז"ל. נועם היה לוחם יהל"מ ביחידה לסילוק פצצות. הוא נהרג מאש החיזבאללה בערב יום השואה של שנת 1999, לרגלי מבצר הבופור. הוא נפל חמישה ימים לפני שחרורו מצה"ל כשהוא נושא על מדיו את קריאתן של ארבע אמהות "לצאת בשלום מלבנון". הוא הפגין את התנגדותו לישיבה בלבנון אך שירת ולא סירב. במובן זה אני סבור שהוא היה מופת אישי. זאת הערת שוליים על רקע הדיון המתקיים היום על לגיטימיות איומי הסירוב של חיילים המשתייכים למחנה הרעיוני של ח"כ אריאל.
ולגופו של מכתבו: אני מתנגד לפנייה להורים השכולים לפעול נגד שחרור המחבלים הפלסטינים על רקע "פגיעתם האישית". כאילו מדובר באנשים שקרוביהם נהרגו במהלך מעשה פלילי רגיל. כל מי שנהרג או נפצע בעקבות העובדה שאין שלום, היה במעמד "ישראלי", לא במעמד אישי. עם כל הצער והכאב על נפילת בני, אינני יכול לראות אותו קורבן של מעשה פלילי של החיזבאללה. הוא לבש מדים, היה חייל בצבא ההגנה לישראל, שליח המדינה. דורות חלמנו למצב שנזכה להגן על עצמנו מכוח היותנו עם עצמאי, המקיים מוסדות שלטון דמוקרטיים, כוחות ביטחון הפועלים מתוקף המנדט הברור שהציבור הפקיד בידי ממשלתו הנבחרת.
נועם נהרג במלחמה אבסורדית, ללא תכלית, משום פחדנותם של מדינאים וקציני צבא חסרי מעוף וראייה מוגבלת. הוא היה נפל עקב טיפשות "שלנו". לכן טענותיי מופנות כלפי מנהיגיי. נגד החיזבאללה לא עמד נועם ברנע ואביו, אלא מדינת ישראל וצה"ל.
הפיכתן של משפחות קורבנות הטרור הפלסטיני ומלחמותיה של מדינת ישראל לטוענים אישיים נגד מחוללי רצח או פציעת יקיריהן, מחזירה את גלגל ההיסטוריה אחורנית. גישתו של הח"כ היא גישה גלותית, כאילו כל אחד מאתנו, אזרחי המדינה הזו, עומד בודד ומפוחד מול הגוי הבא לכלותנו.
כיחיד אין לי שום דעה על מידת הנזק או התועלת הביטחונית של שחרור המחבלים. כל הטוענים שמשוחררי העסקה יצטרפו מיד למעגל המפגעים מנסה להלך עלינו אימים כאילו בכך תלוי בטחון בתינו ורחובותינו. אני מכיר היכרות אינטימית חברים בקבוצת המשפחות השכולות הפלסטיניות שישבו שנים בבתי סוהר שלנו, השתחררו בהסדרים שונים, והם היום הלוחמים האמיצים ביותר למען הפיוס והשלום בין העמים.
למרות זאת לא אטען טיעון "בטחוני" למען שחרור מחבלים אסירים. כן אטען טיעון מדיני: האסירים הפלסטינים היושבים בבתי הסוהר שלנו, מחבלים כאלה ואחרים, בעלי "דם על הידיים" או בעלי כוונות זדון שלא הספיקו לממש את חלומותיהם, הם בני עם הנאבק על עצמאותו. מדינת ישראל קיבלה על עצמה, מכוח העובדה שזה 42 שנה היא שולטת על גורלו של העם הזה, את האחריות הבלעדית כלפי עמה שלה להחליט האם פניה למשא ומתן ולשלום או להמשך הכיבוש על כל המשתמע מכך.
שחרור האסירים הפלסטינים צריך להיות לתפיסתי מרכיב מרכזי של האסטרטגיה הזו: האם שחרורם מקדם או מרחיק את הסיכוי לשלום. אני חי היום בתחושה הכבדה שממשלתי אינה רואה בשלום יעד לאומי ראשון במעלה וכי מיעוט הזוי, שח"כ אריאל הוא אחד מדובריו המובהקים, אוחז בגרונה ומונע בכל דרך אפשרית התקדמות ליעד זה, וזאת מתוך אידיאולוגיה משיחית אסונית.
אני רואה אפוא גם בפנייתו של הח"כ למשפחות השכולות להתנגד לשחרור הפלסטינים האסורים אצלנו, מהלך המבטל את זכותה של המדינה לפעול לקידום השלום.
אהרון ברנע, חוג ההורים – פורום המשפחות (משפחות שכולות למען שלום, פיוס וסובלנות)
לפנייה לכתב/ת 
