שטייניץ ומלחמתו בדחלילים

שר האוצר יובל שטייניץ לא נח. עדיין לא התאוששנו מהתקפתו הבוטה על בג"ץ, שלטענתו פוסק באופן פופוליסטי ובכך מבזבז כספי ציבור, וכבר התבשרנו שהוא ובכירי משרדו שוקדים על תוכנית חדשה למלחמה באבטלה. אולי בעקבותיה הוא עצמו תמך במינוי סגני ראשי ערים שהעסקתם תגזול עוד ועוד כספי ציבור? תוכנית למיגור האבטלה היא אכן מטרה ראויה.  אלא שמדובר בתוכנית למלחמה בדחלילים שבנו באוצר, המגדירה באופן מוטעה את הסיבות לאבטלה ומאידך מציעה פתרונות מופרכים.

לטענת שר האוצר, בעיית האבטלה של ישראל מתמצה בשתי נקודות:

א. קיומם של מאות אלפי עובדים זרים בלתי חוקיים. ב. עצלנותם של המובטלים המסרבים להשתלב בעבודות שונות שבהן עובדים כיום הזרים.

הנחת היסוד של התוכנית לפיכך היא שאם תצליח המשטרה לגרש מאות אלפי עובדים זרים ותנקוט יד קשה נגד המובטלים המקומיים ותחייב אותם להחליף את הזרים, ניתן יהיה בקלות להוריד את שיעור האבטלה מ-8% ל-4% תוך מספר שנים.

אך הטענה לפיה בישראל 400 אלף עובדים זרים ללא רשיון נסמכת על ספקולציות. לפי נתוני הלמ"ס היו בישראל בסוף שנת 2008 כ-220 אלף עובדים זרים ללא היתר (כולל תיירים שנשארו בארץ ועובדים שהגיעו באשרת עבודה ונשארו). שנית, האוצר והממשלה נושאים באחריות ישירה להמשך הייבוא המאורגן של מהגרי עבודה ואין להם על מי להתלונן. אין ספור החלטות בנושא העובדים זרים מונחות על המדפים במשרד האוצר כאשר עסקאות פוליטיות מאפשרות לבעלי אינטרס להמשיך את הסחר בעבדים מסין, הפיליפינים ותאילנד.

הדרך להתמודד עם האבטלה עוברת בראש ובראשונה דרך יצירת מקומות עבודה. המשבר הכלכלי העולמי גרם לשינוי גם אצל מי שדבק עד לא מזמן בתאוריות הכלכליות של שיקגו. הצורך בהתערבות ממשלתית להצלת מפעלים והפעלתם הפך לבון טון. בישראל ממשיך האוצר לדבוק בתפיסות הישנות כאילו דבר לא קרה. נוכח הסכנה של סגירת מפעל תפרון בגליל הודיע מנכ"ל האוצר, חיים שני, כי "האוצר לא יזרים כספים להצלת תפרון. ממשלת ישראל אינה מומחית להצלת מפעלים, ואנחנו לא נשקיע במפעל ספציפי".

המשמעות של הודעה זו היא אלפי מובטלים נוספים באזור שגם כך מוכה אבטלה. ביישובים עראבה, סכנין שמהם מגיעות עיקר העובדות למפעל תפרון, נסקו שעורי האבטלה הרשמיים למעל 20%. לנתונים אלו יש להוסיף את השיעור הנמוך של נשים ערביות בשוק העבודה שמגיע ל-18.6% בלבד.

הבעיה אינה מסתכמת בהעברת מפעלים לסין. גם מפעלים רווחיים שיש להם שוק מקומי ובינלאומי יציב עברו בשנים "העליזות" של הגלובליזציה לשיטות ניהול שהביאו לקריסתם. מפעל "פרי הגליל" בחצור הגיע לסף פשיטת רגל בשל ניהול הרפתקני של בעלי ההון ששלטו במפעל, ומשיכת בונוסים שמנים על ידם. במקרה של מפעל הטקסטיל המתקדם "תפרון" מצטיירת תמונה דומה. את מקומם של התעשיינים שהקימו את החברה תפסו בשנים האחרונות קרנות ההון "מבטח שמיר" ו"פימי" שכל מעינייהן הפקת רווחים מהירים ומשיכת בונוסים. תכנון לטווח ארוך והבטחת יציבותו של המפעל, ומקומות העבודה נמצאים בתחתית סולם העדיפויות.

קרנות ההון הפרטיות שרוכשות מפעלים מתפארות בשיטות ניהול יעילות ותעוזה. סופרלטיבים אלו אינם אלא שמות מכובסים להשקעות הון ספקולטיביות שעומדות בשורש המשבר הגלובאלי המאיים על האנושות. כאשר קרנות אלו הרויחו, חגגו המנהלים בונוסים של מאות מליוני דולרים. כאשר הן נכשלות ושולחות את העובדים במפעלים הביתה מודיעה הממשלה כי אין לה אחריות ונותנת למפעל להתמוטט.

בשנת 2009 אחרי ההתמוטטות של בנקי ההשקעות האמריקניים ובמצב שבו המשבר הכלכלי הגלובאלי מאיים על כלכלות כמו אלו של יוון ספרד ומזרח אירופה, נדרשת החלפת דיסקט. הממשלה חייבת להציב מטרה של יצירת מקומות עבודה בראש סדר העדיפויות הכלכלי חברתי. במקום לחפש תרופות פלא בדמות ציד של עובדים זרים, צריך להפשיל שרוולים ולהבטיח שלכל אזרח יש מקום עבודה בטוח ויציב.

בגרמניה מסבסדת הממשלה מליוני עובדים כדי שיישארו בעבודתם. אובמה עשה משהו דומה במקרה של ג'נרל מוטורס. אם שטייניץ לא מוכן לעשות את הדרוש, אולי עדיף שיילך הביתה במקום להמציא מטרות סרק שיביאו רק נזק.

אסף אדיב, מנכ"ל עמותת מען