המעצבים מוכרים את נשמתם, החברות מרוויחות
ומי מפסיד? הצרכנים כמובן. רויטל מדר לא מתלהבת משיתופי הפעולה הרבים בין מעצבי העל לחברות האופנה הפופולאריות
בתצוגה, שהוקרנה בשידור חי באתר החברה, נכח קהל שהיה רחוק מלהיות חובב אופנה, שלא לדבר על להיות חלק מהתעשייה. אולי כי אופנה היא הדבר האחרון שחברת H&M הציגה באותו ערב. בעוד שתצוגת אופנה עניינה הצגת הבגדים והאג'נדה של המותג, הרי שהאירוע הזה נראה כמו מופע חשפנות מתמשך, שעורר בי כאישה תחושות מאוד לא נעימות. כשהדוגמניות מופיעות על הבמות שכובות על מיטות סאטן, או רוקדות למוסיקה כזו או אחרת וכו', קשה היה לחשוב עליהן כעל דוגמניות.
אבל למה להתרעם על חברת H&M ולא על חברת ויקטוריה'ס סיקרט, למשל? הלוא גם האחרונה ידועה במופעים האקסטרווגנטיים והברבריים שלה. אולי כי חברת ויקטוריה'ס סיקרט, בתור התחלה, מלכלכת רק את השם שלה, ולא מוסיפה לקלחת הזו גם את שמו של המעצב שמשתף איתה פעולה, במקרה הזה סוניה ריקל.
מעבר לכך אני חייבת לציין, שהזעם שלי אינו מופנה רק כלפי חברת H&M או שיתוף הפעולה הנוכחי. שני אלה, אפשר לומר, פשוט סימנו שיא חדש בתוך תעלול שיווקי מתמשך שהפסיק זה מכבר להיות משעשע. תעלול שיווקי שבו הצרכן – שהן החברה והן המעצב התורן עושים לו טובה כביכול – הוא למעשה זה שצוחקים עליו. בתוך המשחק הזה, יכולותיהם של המעצבים אינן עומדות על הפרק. שהרי הלקוח, שבימים כתיקונם אינו יכול לקנות אפילו גרב תחת שם המעצב, יסכים לרכוש כל פריט שייצא תחת ידיו וישא תג מחיר סביר למחצה. אלא שכולנו יודעים שבין הקולקציה שעיצב כריסטופר קיין לטופשופ, לבין הקולקציות הפרטיות שלו, שגאונות אמיתית ניבטת מהן, אין ולו דבר, וזה נכון גם לגבי הקולקציה הנוכחית של האחיות מרודארטה ל-Target.
המעגל עובד כך שבהתחלה זוכה המעצב להילה מתוקף הקולקציות שהוא מציג בשבועות האופנה - קולקציות שלא פעם רחוקות מלב הקהל הרחב, ומתאפיינות בקו עיצובי שלא מנסה ליישר קו עם דרישות השוק. עם הזמן, ועקב אותה תהילה שלה זכה בעקבות כישרונו, מוזמן המעצב לשתף פעולה עם חברה מסחרית זו או אחרת, ולרוב הוא נענה לבקשה. מרגע זה מתחילה עבודה על מיני קולקציה שברוב הפעמים אין בינה לבין המקור דבר וחצי דבר. במצב הנוכחי, וכשדגמים מועתקים ללא הרף, כל שאנו זוכים לו כלקוחות היא הזכות לשאת תגית עם השם הנכסף. תגית שגם היא בתורה אינה מקורית, כי שם החברה מוטבע עליה בדיוק כמו שם המעצב, שאחר עבודתו אנו תרים. בתמורה לתגית המעורבת הזו הלקוחות נדרשים לעמוד מחוץ לחנויות שעות, ואז לשעוט על הסחורה, ולזכות לחוויית קנייה מדרגה ראשונה.
שיתופי הפעולה הנוכחיים, וגם אלה שיגיעו בהמשך, מתייחסים אך ורק לתוצר
המוגמר, ולא לאופן העבודה או לבחירת החומרים. הכי רחוק מעולם האופנה שאפשר, ועם פחות אמירה אופנתית מאשר האמירה שיכולה להתקיים בתוך הדגמים המועתקים, אנו ממשיכים לרדוף אחרי אותה תגית, ולשלם לאותה חברה הרבה יותר משאנחנו מוכנים לשלם להם בדרך כלל. עולה השאלה, האם לא כדאי לקנות חיקויים של בגדי המעצבים? או אם במקור עניינינו, לחכות שהוא יגיע לחנויות הווינטג', ורק אז יהפוך לשלנו?
ואיך הקולקציה עצמה?
קרן אוחיון הייתה, מדדה ולא התלהבה
שיתוף הפעולה של סוניה ריקל ו-H&M תפס אותי לא מוכנה. הגעתי ללונדון ליומיים וחצי, בדיוק כששיתוף הפעולה הושק, לביקור שכלל קצת עבודה, קצת שופינג ויאללה הבייתה. ב-H&M קידמו את פניי סטנדים מפוארים עם חזיות ותחתונים מעוטרי תחרה וסאטן. בחשש מה הצצתי לתגית המחיר, והנה, הפתעה ראשונה: 16 דולר לחזייה ו-8 דולר לתחתונים. בכל קנה מידה, מדובר במחיר ממוצע לחלוטין, וכשתווית "סוניה ריקל" יוקרתית מתנוססת על הפריטים, מדובר במציאה של ממש. הפתעה שנייה: דווקא ריקל, שמעצבת לגזרות דקיקות, כמעט מוזלמניות, וחובבת דוגמניות שטוחות חזה, טרחה ועיצבה חזיות עד מידה 38D.
בעודי מתכננת איך אארוז בחרדת קודש את החזיה החדשה והמקסימה ביופיה במזוודת הטרולי הפצפונת שלי עלה בדעתי שאולי כדאי גם למדוד. או אז התברר
שהשמחה, איך לומר, הייתה בהחלט מוקדמת, שלא לומר מוגזמת. חזיית התחרה היפהיפיה שבחרתי למדוד אמנם הלמה את מידותיי אבל הייתה לא נוחה, לא מחזיקה, לא מעצבת. בעצם, הדבר הטוב היחיד שיש לי לומר עליה הוא שהיא הייתה יפה, ובעולם החזיות זה פשוט לא מספיק. מאוכזבת מהתקרית אפילו לא טרחתי למדוד את התחתונים התואמים. בקופה, כששילמתי במיטב הפאונדים על הרכישות האחרות שלי בחנות ביקשתי לארוז את הכבודה בשקית של סוניה ריקל. שקית מקסימה, באמת. עכשיו גם לי יש משהו יפה של ריקל, ולשם שינוי הוא אפילו נוח.
