גרגר עפר מתרשיחא

באמצע שנות השמונים חזרתי לביקור מולדת מאיטלי,ה שם למדתי תקשורת המונים. דוד שלי, שהיה באותה תקופה יחד עם משפחתו בקטאר, הגיע אף הוא לראות את המשפחה ואת הכפר אותו עזב. ההבדל בין שנינו גדול: לגבי דידי, החזרה לישראל לא היתה כרוכה במסע ביורוקרטי מורכב ומסובך, למעט חקירה ארוכה וחצופה של אנשי השב"כ. באשר לדודי, להכנס לתחום מדינת ישראל זה היה מבצע בטחוניעל כל המשתמע מכך. ניירות, טפסים ופניות לרשויות הנוגעות, וכמובן אישור של כוחות הביטחון. המפגש ביננו היה טעון רגשות. במהלך אחת השיחות ביננו ניסיתי לבדוק עמו את האפשרות שאסע לקטאר על מנת להשתלב שם בעבודה. זה היה כמובן על דרך ההלצה. מששמע את הדברים, התעצבן, עיניו יקדו, ודמעותיו זלגו :" זוהיר", פנה אליי ברוגז והוסיף:"תוציא את המחשבה הזאת מהראש. גרגיר עפר מתרשיחא שווה את כל העולם. אני לא רוצה לספר לך איך אני חי בקטאר, כסף לא חסר לי, אבל אתה יודע איך קוראים לנו הקטארים: F.M משמע: פלסטיני מתשרד." (בתרגום מערבית:"פלסטיני נודד"). דבריו הכנים והאמיתיים חשפו את רגשותיו, את האהבה שלו למולדת, לכפר בו נולד.
גם אבי המנוח עבר מסע תלאות ב"אלנקבה". הוא כמו האחרים, מכפר תרשיחא, שמספר תושביו, היה בשנת 48 כ- 5000 ,גורשו ללבנון. אבי הגיע ללבנון, ואחר כך לסוריה. ובתחילת שנות החמישים הצליח בדרך לא דרך לשוב לפלסטין, שבינתיים הוחלף שמה לישראל, והרשויות הרשו לו להשתקע בתרשיחא. וזה אולי מחזה האבסורד: אני מגרש אותך ממולדתך, ואני, הכובש הזר, מחליט אם לאפשר לך לחיות בכפר שנולדת בו.
בימים אלה יושב דודי הזקן בארצות הברית, רחוק מאוד מתרשיחא, מלא געגועים לכפר. על זכות השיבה לא דיברנו, גם כאשר התקשרתי בחג המולד לאחל לו ולבני משפחתו חג שמח. זה נושא טעון.
דודי, האיר לו המזל, והצליח לעבוד בקטאר ולחיות כמו בן אדם. ומה עם הפליטים האחרים שגורשו מתרשיחא תחת איומים? לפני מספר חודשים, גיליתי, די במקרה, כי תושב תרשיחא לשעבר, משמש בתפקיד בכיר מאוד בחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין בראשותו של נאיף חואתמה. האיש, עלי פייסל שמו, מתגורר במחנה הפליטים בורג' אלבראג'נה, הסמוך לביירות, שם מרוכזים רוב פליטי תרשיחא, שמספרם מגיע היום ליותר מ- 70 אלף נפשות. טלפנתי אליו. השיחה בינינו היתה נינוחה. הוא שאל אותי מה קרה עם הבית של משפחתו, שהיה ממוקם ליד המסגד, השבתי שהבית עבר למנהל מקרקעי ישראל, והוא למעשה לא קיים יותר. שאלתי אותו: תגיד לי איך אתם חיים במחנה הפליטים? תשובתו היתה נחרצת:"החיים קשים, אבל כולנו, ממש כולנו, עדיין מאמינים שנחזור לתרשיחא מכוח החלטת עצרת האו"ם שמדברת על זכות השיבה. האמונה הזאת נותנת לנו הרבה כוחות להתמודד עם הסבל של היומיום והכאב של החיים רחוק מהמולדת".
בימים אלה, על פי הדיווחים, מתנהלים מגעים אינטינסיביים בין פלסטינים לישראלים, על מנת להגיע להסכם שיביא לקץ הסכסוך. הפלסטינים נוטים לוותר על זכות השיבה. אינני יכול לקבל את ההחלטות ההיסטוריות, גם לרשות הפלסטינית ולערפאת אין מנדט להוסיף חטא על פשע ולמנוע מהפליטים לחזור הביתה. זהו מצב פרדוקסלי: ישראל גירשה, וההנהגה הפלסטינית מעניקה גושפנקא לטרנפסר הגדול של "אלנקבה".
אני, שנולדתי שנים רבות אחרי אלנקבה, מה אגיד לדוד שלי? מה אספר לבן כפרי, שחי על מנת לשוב הביתה? מי יודע, אולי הפליטים האלה, הם הקורבן של ההסכם המתגבש. אבל, צריך לזכור, אם ההנהגה הפלסטינית רוצה לוותר על זכות השיבה, הפליטים הפלסטינים לא יוותרו, ולא מן הנמנע שיקימו אש"ף שני כדי לחזור הביתה.הפליט שגורש מתרשיחא ב- 48 לא רוצה לחזור לשכם, כי גם בה הוא יישאר פליט, אבל פליט חדש, מודל 2001.

זוהיר אנדראוס הוא עורך העיתון הערבי-ישראלי "כל-אלערב"