תנו לנו דוגמניות בפוטושופ

על הצעת חוק המבקשת לאסור העסקת דוגמניות מתחת למשקל מסוים, ולאסור לרטש תמונות דוגמניות עד שייראו במצב רזון מסוים, היתה אמי המנוחה אומרת: "נו, כנראה חוץ מזה הכל בסדר אצלכם".

החוק שקידם בזמנו עדי ברקן, סוכן דוגמניות שעשה תשובה וכדרכם של החוזרים בתשובה הוא צדיק יותר מהאפיפיור ומעצבן הרבה יותר ממנו (בכך שהוא ממשיך להתפרנס מהתעשייה הזו תוך ניצול ה"תיקון" שעבר), נועד להילחם באידיאל הרזון חסר המידתיות ולהציל בנות צעירות מאנורקסיה. אכן מטרה נעלה. אך האם הכל חקיק?

הקלילות שבה מוכן המחוקק הישראלי לתפור חוק לכל סוגיה חברתית, גורמת לזילות מוסד החקיקה מחד ולהתערבות מסוכנת בחופש הפרט מאידך. הסוגיה הנדונה, שעניינה גבולות השיעבוד של הגוף האנושי לאידיאל היופי מול תהליכי קידוש המזון והשמנת יתר, היא אכן מהמרכזיות בסדר היום, אך החוק לא יועיל במאומה.

החוק הרי לא מעשי ובלתי אכיף. אבל גם אם נניח שהוא ימנע הופעה של דוגמניות מידה 34 על המסלול, ויאפשר זאת רק ל"דבות" במידה 38, וגם הפוטו-שופ ישאיר אותן במימדיהן האמיתיים (36-38) - האם מכאן מיד יסיקו הצעירות ש"מלא זה יפה", "שמנמונת זה מקסים", ויירדו בחדווה על שווארמה בלאפה?

חזון הרזון

ערכי האסתטיקה המערבית המוטמעים לחלוטין בתודעתנו, מגדירים את כללי המשחק בין המינים ומוחנו נשטף בהם ללא הכרה מקומנו עד שוכבנו דרך התקשורת, האינטרנט, שלטי החוצות וכל ערוץ מידע אפשרי, ועל פיהם "רזה זה יפה". לא זה המקום לדון על הדרך שבה הפך הרזון לחזון, וכיצד פינו הדשנות של רנואר מהמאה ה-19 את ישבניהן המרופדים לקולביות גרומות בהירואין-שיק של המאה ה-20. הסברים פיזיולוגיים, דמוגרפיים וסוציולוגיים נופקו על ידי מיטב החוקרים.

במאה ה-21 זו כבר עובדה (עגומה בעיני) ששומן, ולאו דווקא חולני אלא אפילו עודף משקל מתון הן של נשים והן של גברים, נתפס כבלתי אסתטי ובלתי סקסי, ואילו רזון (וגם מידה 38 נכללת בהגדרה) נתפס כערך אסתטי נעלה. מדהים גם ההבדל הקטן – לפעמים רק מספר אחד במידת המכנסיים הופך את מעמדה של אשה מנערצת לשקופה.

הקשר בין רזון להצלחה, לסקסיות ולאטרקטיביות מועבר מכל נקודת שידור בתודעה הציבורית. הדיקטטורה של היופי הפיזי היא מוחלטת, ולא החוק המגוחך ישנה זאת.

בואו ניקח דוגמה. בעצם שתיים. נינט ומרינה מקסימיליאן בלומין, שתי נשים מוכשרות, יפות ומלאות, הכריזו על דיאטת כסאח ורזו בשיא הצלחתן. ברור שכך הן משדרות שהכישרון והתשוקה לאמנות אמנם הכרחיים להצלחה, אך אינם מספיקים כדי לשמרה ולהבטיחה. עדיף שיתלווה אליהם גם רזון מעוצב. למרבה הצער הן לגמרי צודקות. זכותנו להצטער על כך ששתי נשים אלה לא ניצלו את כוחן כדי להוביל מהפכה נגד עריצות הרזון, אך ברור שזו אינה חובתן. ברוח החוק המוצע, בואו ניקח את שתי הזמרות המוכשרות וחסרות האחריות האלה, המסכנות את נפשן של נערות פותות, נכניס אותן לכלא, שיאכלו קצת לחם וריבה, יעלו במשקל וישלמו על מעילתן בחובתן המוסרית.

ולמה שלא נכניס לחוק החדש גם תת-סעיף האוסר העסקת דוגמניות עם חזה מעל גודל מסוים, כדי למנוע עידוד נערות לבצע בגופן ניתוחים מיותרים ומזיקים של הגדלת חזה? האבסורד ברור.

ב"מיתוס היופי" מציגה נעמי וולף את שיעבודה של האשה לתעשיית היופי (והרזון, הרזון הוא תמיד חלק מכך) כמניפולציה גברית שנועדה לשמר את עליונות הגבר. אני משוכנעת כי העובדה שהכותבת עצמה יפהפיה הורסת, סייעה לה לקדם את ספרה החשוב והמרתק. ומאידך, הגיע הזמן להוציא את "מיתוס היופי ב' – תור הגבר". גם הם הפכו עבדים לפולחן היופי והרזון. עם יד על הלב - חשבו על אובמה: מוכשר, חכם וערכי ככל שהוא - עם "לוק" של דני דה ויטו נראה לכם שהוא היה סוחף אחריו את אמריקה ואת העולם כולו?

נילי אושרוב, עורכת וכותבת, שותפה ב"אפעס" - המדור הסאטירי של ידיעות אחרונות