קדימה משלמת את המחיר שהיא קבעה

בימים האחרונים, וככל שמצליח מהלך ההעברה של ח"כים מקדימה לליכוד, מתעצמת הסלידה מאופורטוניזם פוליטי. כינויים מן הפולקלור הפוליטי בעבר, כמו כלנתריזם, התרגיל המסריח ועוד, רק מוסיפים לרושם של דה-ז'ה-וו. בזמנים ובמקומות אחרים ידועה התופעה גם כמקיאבליזם, על שם הוגה הדעות האיטלקי שקידש את התכסיסנות והתועלתנות כדרך שלטון.

על כן, לא לנתניהו ולא ללבני בלעדיות על אופורטוניזם, גם לא בפוליטיקה הישראלית. דברים דומים כבר היו והתרחשו בעבר. ההבדל הפעם יכול להתבטא אולי בסגנון, באיכות המהלך ומשום שהוא מתנהל ב"שידור חי" לעיני כלל הציבור.

למעשה, אין כרשימה כקדימה, אשר הורכבה לקראת הבחירות לכנסת ה-17 כדי לבטא את גל האופורטוניזם השוטף לאחרונה כצונאמי את הפוליטיקה הישראלית. כזכור, המפלגה קמה בעיתוי מוצלח כתרגיל בחירות מבריק, כמעט שעשוע, של קומץ יועצים פוליטיים ופרסומאים. ככל שהרשימה החדשה הייתה מעין ייצור כלאיים בין הליכוד לבין מפלגת העבודה, היא נהנתה מיתרון מוחץ: מנהיג בשיעור קומתו של אריאל שרון שיכול היה להבטיח שלטון. כל מי שלא חשו בנוח במפלגת האם, בחרו לעבור לרשימה החדשה והעמידו פני מתייסרים מבחינה אידיאולוגית. בסיועם של יועצים נאמנים ומוכשרים מפורום החווה, הרשימה החדשה הצליחה בבחירות לכנסת ה-17 והתעצבה במרכז, בין ליכוד הימני לבין העבודה בשמאל.

ברוח הימים של בועות בנדל"ן ובבורסה, גם קדימה התגלתה מהר ואפילו מהר מן הצפוי כבועה פוליטית, גם אם היא לא ראשונה מסוגה. משום מה, כמעט כל הבועות הפוליטיות – ד"ש, שינוי, מפלגת המרכז, צומת - מתנפחות במרכז המפה ושם גם מתנפצות כעבור זמן קצר.

הכיצד? הדבק היחיד שאיחד ועדיין מאחד מן הסתם את חברי הכנסת בקדימה הוא תשוקת השלטון. מה משותף לחיים רמון ולשאול מופז או לנחמן שי ולישראל חסון? בהעדרם של מכנה ערכי, מנהיג סמכותי ויעדים משותפים וכאשר מתפוגג הסיכוי להשתתף בשלטון, קלושים ביותר סיכויי הרשימה לשרוד.

יש עוד לפחות שלושה לקחים עיקריים:

ראשית, יועצים פוליטיים ותדמיתנים מוכשרים יכולים להקים רשימה ולהריץ אותה בהצלחה בבחירות לכנסת אך לא לקיימה לאורך זמן בין הבחירות. לשם כך דרושים מנהיגים, ערכים ויעדים משותפים. לא אהוד אולמרט ולא ציפי לבני הצליחו למלא את החלל המנהיגותי שהותיר אחריו אריאל שרון. ובאין חזון ומנהיגות – תיפרע הרשימה.

שנית, מה מעבר לסיסמאות מתוחכמות ערב הבחירות נוסח ציפי או ביבי? סדר היום הציבורי עמוס בנושאים. הציבור הישראלי מצפה וכמה למנהיגים שיקבלו הכרעות ערכיות ברורות. טשטוש ההבדלים הרעיוניים יעיל כנראה רק לטווח המיידי ועלול לגבות מחיר כבד בהמשך.

ולבסוף, מי שגר בבית של זכוכית שלא יזרוק אבנים. במלים אחרות, אופורטוניסט מאופורטוניסט – פטור! ויתור על עקרונות לשם השגת דבר מה, היא כשפעת מדבקת. מי שמניף את החרב הזו ובהצלחה, בל יופתע שגם יידקר ממנה!

דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון