שיעור מהרוורס של קדימה

הרוורס הנוכחי של קדימה מעורר רגשות מנוגדים. מצד אחד, מתעוררת תחושת סיפוק מכך שההשקעה הבלתי פוסקת של לבני בתסרוקתה לא הניבה את הפירות המקווים – מצב השיער שלה אמנם משתפר בעליל, וראש האופוזיציה נראית כמו דוגמנית לשמפו – אך כנראה שמרוב עיסוק בשיער המקורזל במקורו, היא שכחה לשמור על השורות.

אבל אולי טוב ששכחה; וכי (כאן נכנס הרגש המנוגד) על מה כדאי לשמור? בזכות נתניהו אנחנו נזכרים שוב עד כמה הפוליטיקה היא זוועה. עד כמה היא משניאה עלינו את המדינה ואת עצמנו בתוכה. כי נניח שבעידוד העריקה ההמונית מקדימה, מייצב נתניהו את שלטונו באותה הצלחה שבה מייצבת לבני את שיערה – מה על המחיר ועל המחר?

אין שום התחשבות בפרצוף שיהיה לפוליטיקה למחרת הנפיחה הזאת, שתתקשט, כמובן, בהילה של "מפץ"? אין שום מחשבה על כך, שהורדת הפוליטיקה לזנות, כמוה כהורדה של המדינה לזנות? השחתה של הרוח כבר אינה שיקול?

כנראה שלא. העיקר היא ההישרדות בשלטון, ולא משנה בכלל למה אני שולט. מה אני רוצה להשיג. מה המטרה שלי. מה עומד על הפרק.

בעצם, אולי אנחנו תמימים. אולי המטרה שקופה ותואמת את עיקרון ה"שקיפות". הרי כולם שם מדברים על הון, וכולם שם מדברים על שלטון. בעצם הם אינם מסתירים דבר. הכל גלוי. מה לנו כי נלין. ולא רק זה, אלא שכולם משקרים במצח נחושה ובראש חוצות, ולא מסתירים את השקר ואת החוצפה. הנה, למשל, מה שאומר חיים רמון, שכאוהד הפועל תל אביב אני מצדיע בראש ובראשונה לנאמנותו ולמסירותו לקבוצה: "יש כאן ניסיון גס וציני. חשבנו שראשו של ביבי נתון לגלעד שליט, אבל מתברר שחלק מהאנרגיה שלו מופנית להציע פיתויים מפיתויים שונים. חוסר הכבוד ללבני נובע בחלקו מהתנהלות שוביניסטית".

יסלח לי מר רמון, גם אנחנו חשבנו שראשו, עת שכיהן כשר, היה נתון כל-כולו לעניינים הרי גורל ערב המלחמה בלבנון, ולא לפיתויים מפיתויים שונים ולהתנהלות שוביניסטית, כפי שקרה בפועל. וחוץ מזה, להבדיל ממנו, האחרונה שנתניהו חושב לפתות היא את השאפה של המחלקה. ואת הפיתוי של אפללו אי אפשר בשום פנים להחשיב כשוביניסטי.

ההזמנה ששיגר נתניהו ללבני להצטרף לממשלה היא פיתיון תכסיסי, שנועד רק לסכסך ולהתעלל. ביבי לא חולם לצרף אותה. למה לו? קליטת העריקים תהיה יותר זולה. הנגיסה המיידית של ציפי – שתחכומה הפוליטי הוא כמו של מדריכת צופים – מאפשרת לביבי אתנחתא קומית, הוא יכול להתלוצץ בסוף השבוע עם יועציו.  

כשרואים את השחקנים בזירה, אין מנוס ממסקנה שעם כל הכבוד כנראה שהיהודים לא נועדו להיות אדונים לגורלם. הפוליטיקה במדינה היהודית הדמוקרטית שלנו היא תת התרבות בהתגלמותה: נהנתנית, קניונית, מתפנקת, חסרת מעצורים ודורסנית. או במילה אחת: פרחיאדה. ראשיה ומנהיגיה של הפוליטיקה הם מגה-פרֵחים ומגה-פרחות, כשבקדימה התופעה המחליאה הזו הכי בולטת. היא אמצע הדרך לשום מקום; או שמא היא השום-מקום עצמו.

איפה הימים שאנשים החליפו מפלגה בגלל עניין הרה-גורל, לרוב בידיעה מראש שעשו עסקה רעה. כל דוגמה היסטורית שעולה על הדעת - למשל, משה סנה ששבר שמאלה, או בן גוריון ששבר ימינה – היתה בגדר דיל לא משתלם. אבל מי חשב אז על "משתלם"? חשבו על צדק, על נכון או לא נכון. ויתרו על כיסאות מרופדים לטובת ארגזים עם מסמרים. לא, זאת לא התרפקות בעלמא, וההוכחה היא שאיש לא האשים את מי שהחליף סוסים בשחיתות, או ברדיפה אחר הנאות, אלא בבגידה ברעיון. האשימו בטעות פטאלית, אבל עדיין נטו להאמין שטובת המדינה היא שמדריכה את המהלך המוטעה.

כך שלא קשה למצוא את ההבדלים ולהתגעגע: לא גולדה ואפילו לא שולמית אלוני בזבזו שעות יקרות במספרות. ולא תאמינו – אפילו היו ראשי ממשלה שהעדיפו את בודהה ואת אפלטון על יחסי הון – שלטון.