כשצריך להפסיק ללמוד מהזיכרון

זה התחיל (כרגיל) בשיחת טלפון

חברה טובה ונסערת רשפה משפטים מוכרים מהעבר השני של הטלפון: "אני הרי יודעת, זה קרה לי כל כך הרבה פעמים בעבר, איך לא ראיתי שזה בא, איך לא התכוננתי, איך לא נזהרתי, למה זה תמיד קורה לי שוב?!" והמסקנה הבלתי נמנעת: "אני חייבת להיות מודעת. לשים לב, בפעם הבאה אני כבר אזהר".

אז רגע לפני שחברתי היקרה תתרוצץ במחוזות המוכרים של הלקאה עצמית ולימוד מתוך הנסיון, תורמת לה פרשת השבוע שתי דוגמאות הפוכות, דוגמאות למעידות מתוך נסיון, דוגמאות למקרים בהם הידע הקודם היה לרועץ או לכל הפחות לסחרחרת מיותרת. יקירה, הנסיון הוא חרב פפיות, האפשרות להבין ולהסיק מסקנות מתעתעת וחמקמקה, לפעמים עדיף לשכוח מתוך הנסיון.

מה שיוסף למד מכתונת הפסים של אבא יעקב

כל הסיפור הרע של גלות מצריים התחיל באפלייה ארוכת שנים בין שתי נשים של גבר אחד, שהפכה כמובן לאפליית בן האשה האהובה. כתונת פסים, כתונת צבעונית מנקרת עיניים ולב הסתובבה בין ילדי האשה השנואה והפכה לסמל הכעס, הכאב והשנאה בין האחים (בראשית לז ג-ד)

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם".

פשוט וקצר, אנושי ובלתי נסבל. כותנת אחת גלגלה אותנו לשנות עבדות ארוכות במצריים. על (חוסר) האחריות ההורית המסומלת בכותנת כבר העירו חז"ל, שהטילו על כתפי יעקב את אשמת העבדות (בבלי מגילה טז ע"א): "אמר רב: בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו - נתגלגל הדבר, וירדו אבותינו למצרים".

הזכרון משול לעיתים לחיית טרף האורבת לזוכרים. אפליית הכותנת הייתה לסיפור חייו של יוסף, היא רדפה אותו באהבה ובדם. יוסף היה אמור לדעת היטב שכותנות יפות ויקרות מדי הן כלי נשק. אז איך קרה שדווקא יוסף החכם והמנוסה, המשיך 'למיין' את האחים בעזרת כותנות? (מה, כא-כב): "וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף (לאחיו) עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ: לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת".

למה להפלות בחליפות?

יוסף נלכד בחבלי הזכרונות. כל המחירים והרווחים של חייו היו עטופים בבגד אחד נוצץ מדי, וברגע האמת הוא לא היה מסוגל להשתחרר מהזכרון. יוסף שולח את אחיו חזרה לאבא עם ד"ש מהחליפה הממארת. בנימין, בן האהובה, חוזר עם מנת חליפות מחומשת ויוסף שלח רמז עוקצני ליעקב. בעדות הכותנת הטבולה בדם איבד יעקוב את בנו, ובחליפות מפלות הוא שב ומגלה אותו. הזכרון רדף את יוסף והשתלט על הבחירות שלו בהווה. מה דחף את יוסף להוסיף להשתולל עם חליפות?

ולעניין חברתי היקרה - מי חכם וידע מתי טוב לזכור את העבר, מתי עוד אפשר ללמוד ממנו דברי טעם ומתי כדאי פשוט ללכת לישון ולהניח לכבלי הזכרון?

אבל הפעם לא היה לזה מחיר כבד

יקירה, אם נדמה לך שיוסף פשוט למד את השיעור הלא נכון מהעבר, אבל היה יכול ועל כן צריך להסיק מסקנות אחרות, שהוא היה צריך להתאמץ (בדיוק כפי שאת ברגעים אלו ממש מתאמצת ומייגעת את מוחך בעולם הסקת המסקנות) הנה בא לבלבלנו המדרש הבא שיטען שאולי הפעם האפלייה הייתה דווקא טובה (בבלי מגילה טז ע"א-ב): "לכולם נתן לאיש חלפות שמלת ולבנימן נתן.. חמש חליפת', אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו?! אמר רבי בנימין בר יפת: רמז רמז לו, שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות, שנאמר: 'ומרדכי יצא... בלבוש מלכות וגו'...".

רבי בנימין בר יפת לא יכול לשאת את ההחמצה הכפולה הטמונה בסיפור על בנימין הראשון: 'אפשר דבר שנצטער בו יוסף הצדיק, יכשל בו?!". לא יכול להיות שיוסף חזר לבאר הכאבים הפרטית שלו. צריך נס, צריך את אלהי ההסטוריה שיחלץ את יוסף ממלכודת הזיכרון, ואכן אלהי ההיסטוריה נרתם למשימה ואנו למדים שיוסף, בניגוד ליעקב, עשה את הדבר הנכון – יוסף בלי ידיעתו, עזר לאלהים לבשר על העתיד ולא להעכיר אותו. בנימין יהיה לראש שבטו של מרדכי היהודי שיצא מביתו של אחשוורוש הדור בחמש חליפות.

יקירה, לא המאמץ לזכור וגם לא המאמץ לשכוח הם שהצילו את יוסף ואותנו. יוסף התערבב בזכרונות של עצמו, אלהי הגורל התערב, והחליפה שוטטה ללא שליטה אך עם הגיון משלה בין בני רחל.

ואת, לכי תדעי מה יהיה עם לקחי העבר שלך, ועד אז אולי פשוט – לכי לישון.

גם יעקב מנסה להפיק לקחים

נדמה לי שהסצינה הבאה מפתיעה ומבהילה מקודמתה. זוכרים שיעקב קיבל מבניו את כתונת יוסף המוכתמת בדם? זוכרים איך הוא סירב להינחם אבל האמין לעדות בניו השקרנים והתאבל על 'בנו המת'? בערוב ימיו מנסה יעקב להיות חכם ובקורתי יותר ביחס לסיפורי האימים של בניו, וכך נראה פרק ב' בקריאות 'זאב, זאב' של בני יעקב (מה, כה-כו)

"וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם". הפעם יעקב כבר מבולבל. אם הבנים מעידים שהם שקרו לו כשהם אמרו לו 'טרוף טורף יוסף' איך הוא יאמין להם עכשיו כשהם מבטיחים לו: 'עוד יוסף חי'?! אז הוא לא מאמין... אבל הוא הולך איתם למצרים, אז אולי הוא כן מאמין...

חידת הגיון:

הבנים מעידים על עצמם שהם שקרנים, אז איך אפשר להאמין להם שיוסף מת, ומצד שני – אם הם שקרנים – אז הם לא הרגו את יוסף ויוסף חי. ועכשיו כשהם אומרים שהוא חי אז מה...

נדמה לי שאין הרבה מה לעשות עם חידת ההגיון הזו ולכן הפעם אין כל כך מה לעשות עם זכרון תעתועי העבר. אולי יוסף חי ואולי הוא מת. אולי הוא נגיד גדול ואולי לא. יעקב טעה בפעם הראשונה שהוא האמין לבניו, הוא טעה בפעם הזו, כשהוא לא האמין לבניו, והוא צדק כשהוא בחר, למרות חוסר האמונה, לנהות אחר הלב ולרדת למצרים.

ובבית המדרש של הטוקבקים

ברוך הבא ללוי, הולנד (28) שהזכיר את המחלוקת החשובה בין הלל לשמאי בשאלה מי קיים מצוות פרו ורבו – גבר שהביא לעולם בן ובת או גבר שהביא לעולם שני בנים, וממילא נמצאנו למדים שדי לאדם בשני ילדים על מנת לקיים מצוות פרו ורבו. והשבוע כשענייני סל התרופות רובצים לפתחנו – למה שלא נחשוב על האפשרות להגביל עד מאוד מימון של טיפולי הפריה (כשיטת בית הלל ובית שמאי), לטובת טיפולים מצילים חיים ואיכות חיים?