שנה לפספוס הגדול בעזה

מעבר לגבול, מרחק זריקת-אבן מבתינו, המציאות אינה משתנה. בדיוק כמו לפני המבצע האחרון – לפני שנה – המצור על עזה נמשך ללא תוצאות; גלעד שליט עדיין בידי המחבלים; הברחות הנשק המאסיביות נמשכות; החמאס שולט ביד רמה, והמרגיז מכל: מדיניות ההבלגה של ישראל אינה מובילה לשינוי המצב אלא רק להחרפתו.

החרפתו, במובן ששאר אזרחי ישראל חיים באשליית ניצחון מאז המבצע. אשליה ש"נמכרה" להם באופן מתוקשר על-ידי מנהיגי ישראל והחזירה לאהוד ברק את הצבע ללחיים: "הנה מר ביטחון במיטבו מכה במחבלים ושם סוף לאיום הרקטות על דרום-המדינה".

במלאת שנה למבצע ראוי לשאול מה היו בעצם מטרותיו? האם היה בכוונתו לשנות את מאזן ההרתעה כלפי החמאס? למיטב הבנתי אנחנו ממשיכים להשלות את עצמנו. נכון, ביישובי עוטף עזה ניכרת פריחה מסוג מסוים: מחירי הדירות בשדרות מרקיעים שחקים; יותר ויותר תושבים מאכלסים את ההרחבות הקהילתיות בקיבוצי הסביבה; מרכזי הקניות באזור הומים קונים; לאלפי בתים נוספו חדרים ממוגנים ובאשדוד – הנקודה הצפונית ביותר בה נחתו טילים – כבר שכחו את חרדת האזעקות.

נתחיל במצור על עזה: ישראל הכריזה וממשיכה להכריז כאילו המצור יימשך עד שישוחרר גלעד שליט. סליחה? לי נדמה שהוא ישוחרר לא במחיר הסרת המצור אלא במחיר מאות רבי-מרצחים שיצטרפו מיד למעגל הטרור ויאיימו על חיינו. המבצע לא קידם את שחרורו.

נמשיך בפגיעה במבנה הצבאי ובראשי המחבלים. גם כאן כל מילה מיותרת. מחמוד א-זהר, אחמד אל-ג'עברי, מרוואן עיסא, אחמד ע'נדור, מוחמד סנואר (הקשור ככל הנראה לחטיפת שליט) ושאר המנוולים שבראש המיליציות של החמאס ממשיכים להסתובב חופשיים ופעילים ביותר. כשהחבורה הזאת ממשיכה לרקום את הקרב הבא במרחק קילומטר מחלון ביתנו, אין סיבה גדולה למסיבה...

הברחות אמצעי הלחימה לעזה נמשכות כרגיל. אלפי טילים מצטברים בה ואימוני הזרועות הצבאיות של החמאס נמשכים ללא הפרעה ואף ביתר שאת. ידיעות שפורסמו לאחרונה על "ניסוי" טילים בעלי טווח פגיעה בגוש-דן לא מעירים קול צעקה אצלנו. מערכת השלטון והממשל של החמאס ממשיכה לנהל את חייהם של מיליון וחצי תושבי עזה ואין כל סימן למיאוס כלפיה.

המסקנות די ברורות והשאלה אם הוסר איום הטילים מעל דרום הארץ נותרת ללא מענה. מה שקיבלנו באמת הוא עידוד מאולץ למורל והתלהבות מהרג כמה מאות מחבלים מבלי שעקרנו את הפגע הרע מן השורש. כעת בטח יקומו "מומחים" מטעם עצמם להרגעה ויספרו לנו על שמירת האיום "בעצימות נמוכה". כאילו נגזר עלינו לקבל איום ההולך ומתעצם תחת אפנו בשמה של איזו אסטרטגיה צבאית חדשנית. אני חושב שהאסטרטגיה היחידה כאן היא תקשורתית ולא יותר – מכבסת מילים בשימושם של מנהיגים חסרי נחישות. ספינים מסוג "אקמול" להרגעת הציבור.

בפעם הבאה שנאלץ לשלוח את מיטב בנינו להילחם למען המולדת ולהסיר את איום הטילים, מוטב שהמטרה תהיה ברורה לעיני שר הביטחון: את האיום מסירים לא בלחימת הרתעה אלא בחיסול מוחלט של מקורות האיום, מנהיגי המחבלים וכוחם הצבאי. אם אינו מבין זאת שיואיל ויפנה את מקומו למי שמיטיב להבין.

כשתגיעו לבקר כאן, בעוטף עזה, אל תרשו לפריחת הנרקיסים, לשמש החורפית החמימה ולהמולת התושבים לעוור אתכם. ממש מעבר לגבול הולך וצומח לו צבא מאומן, מצויד באמצעי לחימה מטילי אימה. צבא שכבר שיגר לעברנו למעלה מ-260 טילים שרובם נותרו ללא תגובה. צבא שרק ממתין לסיום עסקת שליט כדי לעבור לשלב הבא. אם מכרו לנו את אשליית השקט, כדאי שנתעורר בהקדם – כשהטילים יפגעו בתל-אביב וחיילי צה"ל ייתקלו בלוחמי מאומנים יותר במרחבי חמאסטן – בל נופתע. הכתובת נכתבה על הקיר כבר לפני שנה.