פחמימות של תקווה

"הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון" הוא ספר אלכוהול קלאסי. ולפני שאתם מחפשים באיזה צד של הכריכה יש פקק, תחשבו למשל על "וזרח השמש" של המינגוויי (תנו לי לנחש, קניתם אך טרם הספיקותם) או על "מוסקבה פטושקי" של הרוסי ההוא, מה שמו. לא זה, השני. בקיצור, משהו שכתבו שיכורניקים לשיכורניקים, ובו הם חולקים את חדוות השתייה וגם את הבאסה שאחרי - ובמקביל, כמובן, מביאים תובנות מעמיקות על מצב היקום והחברה והאדם.

כשחושבים כל זה, גם אתם יכולים לכתוב ספר אלכוהול אם באמת תרצו. הרי לכתוב אתם יודעים מאז כיתה ד', לשתות אתם שותים ותובנות יש לכם המון, מה גם שרק חלק קטן מהן גנוב מ"סיינפלד". אז קחו בקבוק ולפטופ, וככה תעשו:

1) תשתו משהו.

2) תכתבו על זה.

יצא מעט חרא, אה? אז בואו נתחיל מההתחלה ונפרט קצת יותר:

1) את הגיבור שלכם תבססו על עצמכם כמובן, אבל תעשו אותו הרבה יותר מעניין. לשם כך:

1.1 תבחרו את הרעל שלו. גבר אמיתי בוחר משקה אחד ודבק בו, ואם הוא נגמר הוא מוכן לעשות הכל בשביל להשיג אותו. הוא יתפשר על רמת האלכוהול, ואם צריך ישתה גם בקבוק מאובק תוצרת הארץ מהמדף העליון של הפיצוצייה ב־15 שקל - אבל אם זה וויסקי זה תמיד וויסקי, אם זה וודקה זה לעולם וודקה, וכך הלאה. מה שכן, זה יכול להיות הספר הכי מדהים בעולם, אבל אף אחד לא ימשיך לקרוא אחרי הקוקטייל־כוסיות הראשון (אלא אם כן באמת יש בו כוסיות. כלומר בקוקטייל). הגיבור שלכם יכול לשתות וודקה אם הוא רוסי, וויסקי אם הוא גשש בלש, בירה אם הוא עוד לא השתחרר ויין לבן אם הוא גרושה מצפון תל אביב; קהל הקוראים יהיה בהתאם.

1.2 תוסיפו קורט סמים. ג'וינטים, קוקאין, כדורים שאף אחד לא יודע מה הם, זה רק הציפוי. הגיבור שלכם לא נרקומן, הוא אלכוהוליסט, אבל זה לא מנומס לא לקחת אם מציעים לך.

1.3 תתכופפו. אל תתביישו לספר על שפל המדרגה הכי נמוך שהגיבור הגיע אליו, רצוי בפומבי או במיטה או גם וגם. אם זה לא נמוך מספיק, תמציאו. אם זה כן נמוך מספיק, רדו עוד. תנו לעצמכם נקודה על כל אחד מהנ"ל: אימפוטנציה, גנבה, הוצאת בקבוק מפח זבל מטונף, מבוכה פומבית שתיזכר לדורות בהיסטוריה המשפחתית, יריקת דם והשתלת כבד, גירושים מלוכלכים, דריסת ילד ברוורס (במגזרים מסוימים לא תקבלו על זה נקודה. אתם יודעים מי אתם).

2) תחפשו ערך מוסף. איך? תמתחו ביקורת כלשהי, או תוסיפו דמות שמייצגת משהו ותכפישו אותה. כדי לסגור את הקצה הזה, תמצאו סוציולוג שיכתוב במאחורה של הספר מה הדמות הזאת מייצגת.

3) תשתו משהו כבר אמרנו?

אה, ואיך הספר? לא יותר מבסדר.

• הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון, פאבלו טוּסֶט, הוצאת כתר
  

בולשביק וזה עובר

"ילד 44" מיטיב לסכם את החיים ברוסיה הקומוניסטית. אם כי אפשר להגיד את זה גם על "חרא וקר"

נפתח ברשותכם בבדיחה של סבא:

רוזוולט שואל את סטאלין: "כמה עלתה לכם המהפכה?".

"20 מיליון", עונה סטאלין.

"רובלים או דולרים?", מקשה רוזוולט.

"אנשים", אומר סטאלין.

(מתוך רב המכר "שואה? לי זה עולה יותר").

אז כולם יודעים שבברית המועצות של סטאלין, חיי אדם לא היו שווים שום דבר. אבל רק כשקוראים את "ילד 44" (או כמובן את "שואה? לי זה עולה יותר") מבינים כמה הם באמת לא שווים שום דבר - כי האקסיומה היא שהמהפכה הכי חשובה, ואם מישהו במקרה מאיים עליה באיזשהו אופן, עדיף להרוג אותו ליתר ביטחון. גם אם הוא ילדה בת שמונה. עוד אקסיומה היא שאם יש קומוניזם, אין פשע. וכשדווקא יש פשע, אז הנציגים של הקומוניזם צריכים לעשות הכל כדי לשכנע שזה לא פשע, אחרת גם הם מאיימים על המהפכה, ואז אתם כבר יודעים מה קורה.

לכן כשהסוכן לב מהמשרד לביטחון המדינה נשלח לבדוק מוות של ילד בן חמש, התשובה שהוא צריך לחזור איתה היא "תאונה". ובניגוד לגיבור רגיל של ספר מתח, זה בדיוק מה שהוא עושה, כי הוא מספיק חכם בשביל לשמור על התחת שלו, וגם על זה של אשתו וגם על אלה של ההורים שלו. אבל לא צריך להיות יפה נפש בשביל לסכן את המהפכה; מספיק שמישהו לא סובל אותך ומלשין עליך. וכשלב מבין שאין לו כל כך אופציות, הוא מתחבר לשמאלני הפנימי שבו ומתחיל לחקור ולחפש, אולי, רוצח סדרתי. מותח, מפחיד, מעניין, וגם מזלזל בחיי אדם. בקיצור, מושלם.

• ילד 44, טום רוב סמית, הוצאת כתר
  

אם קראתם או ראיתם את "חלון פנורמי", אולי קלטתם את השמרנות והצביעות של הפיפטיז באמריקה. אם לא ממש הצלחתם, בואו תנסו שוב — הפעם באנגליה ובגדול. לואיס, ילד בעייתי שלא באשמתו, יוצא מהכלא בגיל 19 וחוזר אל הכפר שלו בדרום הארץ. אנשי הכפר, חארות אחד אחד, משפילים אותו, מתנשאים עליו או מתיימרים לעזור לו, אבל כולם דוחפים אותו בדרך זו או אחרת אל הקצה. הסוף די ידוע מראש; השאלה היא רק איך זה יקרה, ואם אתם מספיק כוסיות בשביל לבכות תוך כדי.

• המנודים, סיידי ג'ונס, הוצאת אריה ניר
  

הגיבור הקבוע של קייט אטקינסון הוא ג'קסון ברודי, וכיוון שהספרים שלה הם גם ספרי מתח וגם רומנים (לא הגנבים, הספרים), יש לו אישיות. אמנם הוא ציני ושנון, אבל גם מעבר לזה — בדיוק כמו שאר הדמויות בספר, שניג'סים יכנו אותן "דמויות עגולות". מעבר לזה העלילה מותחת ויש טוויסטים שבאמת מפתיעים, כך שלמרות שהספר טיפה מהורהר מדי, הוא עדיין סבבה. 

• מתי כבר יהיו חדשות טובות, קייט אטקינסון, הוצאת עברית