למה נשים משתכרות פחות מגברים?

למה נשים משתכרות פחות מגברים? הגיעה העת לסולידריות מעמדית!

בשנת 2008, השכר הממוצע לחודש של נשים עמד על 6,077 ש"ח – 63.1% מהשכר הממוצע של גברים. השכר לשעה של נשים עמד על 41.2 ש"ח – 82.7% מהשכר לשעה של גברים. כך על פי דו"ח מרכז אדווה, "תמונת מצב חברתית לשנת 2008-2009", מאת ד"ר שלמה סבירסקי, אתי קונור-אטיאס והאלה אבו-חלא, שהתפרסם אתמול.

מה אפשר ללמוד מהנתונים האלה? שהפער הגדול בין נשים ובין גברים בישראל אינו נובע מאפליה פשוטה בשכר. כלומר, הסיפור הוא לא שנשים מקבלות בשגרה הרבה פחות כסף על עבודה זהה לזו שעושים גברים (למעשה, נשים בישראל משתכרות לשעה "רק" 17% פחות מגברים; ניחא).

קופאיות בעבודה (צילום: ניב קלדרון)

אי-השוויון בין גברים ונשים, לפי הנתונים האלה, הוא מובנה ומורכב. הוא נובע בין השאר מהעובדה שנשים עובדות פחות שעות מגברים, כי רבות מהן עובדות גם בניהול משק בית ובטיפול במשפחה ואינן מתוגמלות על עבודתן זו בכסף. אבל גם בזאת לא מסתכם הסיפור. הפער העצום הקיים בין נשים וגברים – נשים בישראל משתכרות בממוצע בחודש 37% פחות מגברים! זה לא עניין של מה בכך! - נובע מכך שנשים יותר מגברים מאיישות משרות רבות בשכר נמוך.

חשבו על כך: כמה נדיר לראות חדרניות ממין זכר, קופאיות בסופרמרקט ממין זכר, מנקי שירותים בקניון, זבניות, ושאר עובדי שכר מינימום שאינם נשים. חשבו עוד: כמה גברים יש בקרב המורים בישראל, שמשתכרים משכורות פעוטות, וכמה נשים. כמה אחיות בבתי חולים וכמה אחים. כמה מועסקות בשירות הציבורי וכמה מועסקים. כמה עובדות סוציאליות וכמה עובדים. כמה מזכירות וכמה מזכירים. ולעומת זאת: כמה מנהלות וכמה מנהלים.

לעובדה הזאת יש משמעות מעניינת מבחינה פמיניסטית: איך ניאבק לביטול אי-השוויון? אם נסתפק בתביעה לשכר שווה לגברים ונשים על עבודה זהה – כפי שהחוק מחייב כיום – נביא רק לשינוי מזערי במערך הכוחות החברתי. שלא לומר: ננציח את אי-השוויון. לא, תביעה לשכר שווה לגברים אינה מספיקה ואינה הדרך היעילה להביא לשוויון כלכלי בין גברים ונשים בחברה. נשים המבקשות לחזק את עוצמתן הכלכלית של נשים בחברה, מחויבות בעצם לסולידריות מעמדית שחורגת מגבולות המגדר – סולידריות עם גברים שחולקים איתן את המעמדות הנמוכים.

היות שרוב המשתכרים שכר מינימום בישראל הן נשים (שני שלישים מכלל המשתכרים שכר מינימום ופחות מכך הן נשים), מאבק פמיניסטי לשוויון כלכלי מחייב סולידריות עם עובדי שכר מינימום באשר הם. היות שרוב עובדי השירות הציבורי הן נשים, מאבק לשוויון כלכלי מחייב מאבק לטובת עובדי השירות הציבורי ונגד הקיצוצים המתמידים בתקציב השירות הציבורי. היות שנשים הן רוב בקרב העניים בישראל, מאבק לשוויון כלכלי מחייב מאבק למיגור העוני, לצמצום פערים, להפסקת הניצול, של גברים ונשים במעמדות הנמוכים, באשר הם עובדים ומובטלים. נשים שרוצות שוויון כלכלי צריכות להצטרף לאיגודים מקצועיים יחד עם גברים, לתמוך במפלגות שתומכות בפועלים, לצאת נגד אידיאולוגיית השוק החופשי שאוכלת כל חלקה טובה בחברה הישראלית. נשים שמבקשות להשוות את מעמדן לזה של גברים, חייבות להזדהות עם בני מעמדן, הגברים.

אל תשבו בחיבוק ידיים. אל תניחו לאידיאולוגיית ההפרטה לסמא את עיניכן. אל תניחו לשיח השוויון בשכר לשעה להניח את דעתכן.

מנוצלות המשק הישראלי, התאחדו עם המנוצלים! אין לכן דבר להפסיד זולת כבליכן (כלומר, זולת תלותכן בגברים ממעמדות גבוהים, שמפרנסים אתכן ומשאירים אתכן במצב של חולשה כלכלית – נפשית וחברתית – שרק הולכת ומעמיקה). 

כמה תופרים במפעל אתם מכירים? (צילום: אבי מועלם)