"אני מוכנה לסבול כדי להיות יפה"

אני רוצה להיראות טוב, אני רוצה להיות מטופחת, אני רוצה להיות יפה – ואני רוצה את זה כל הזמן. אם הסטנדרטים שלך גבוהים והטעם שלך טוב, מדובר במשימה שאפתנית מאוד. אבל זה מה שאני רוצה – פשוט רוצה – רוצה כמו מאות הילדים ששוכבים על מרצפות השיש הוורדרדות בכל קניון ורוצים – פשוט רוצים – עוד כדור גלידה אחד.

אני רוצה להיות יפה כדי להרשים גברים ונשים כאחד, אני רוצה לקבל תשומת לב יתרה מאנשים סביבי, בין אם הם עובדי בורגר ראנץ' או מרצים באוניברסיטה. ובעיקר אני רוצה להיות יפה כי אני אוהבת דברים יפים, מזוג נעליים הורס, דרך זוג טינאייג'רים פוטוגני, ועד לספסל מושקע ברחוב. אתם יכולים לקרוא לי קורבן אופנה, זה בסדר גמור.

לאחרונה שמתי לב שאנשים מתחילים להתלונן, גברים ונשים, בעיקר נשים.

 נמאס להן. הן לא רוצות לסבול בשביל להיות יפות. נמאס להן מהיד הקלה על הדק הפוטושופ, נמאס להן מהנמשים הבלתי נראים ומהצמיגים המשתפכים שמתגלגלים אל רצפת חדר העריכה. הן רוצות לראות רק את עצמן על שערי המגזינים.

בואו ניקח רגע קפיצה תיאורטית לעתיד הקרוב: על השער של מגזין ווג האיטלקי, גיליון פברואר 2010, מופיעה אחת רוית הרפז. רוית, בת 38 ולא במידה 38, נושאת 8 ק"ג מיותרים (ושלא תעיזו לצעוד לידה בסטילטו 8 ס"מ). רוית הרפז לובשת רק מה שנוח לה, רוית הרפז עושה רק מה שבא לה. שמישהו ינער אותי משנת היופי שלי, זומבים משתלטים על כדור הארץ! זה ממש לא העולם האידיאלי שלי ואני לא מבינה איך זה יכול להיות עולם אידיאלי של מישהו.

כשג'יזל בונדשן מחייכת חיוך כרומו על השער של ווג אני יודעת שאני לא היא ואני יודעת את זה טוב מאוד. אני יודעת גם שאני לעולם לא אראה כמוה.

 ג'יזל בונדשן היא מהנשים היפות בעולם ולכן היא על השער של ווג. היא הטופ בתחומה. על שער של מגזין אופנה מופיעות הנשים היפות בעולם (שהן לא אנחנו), ועל השער של מגזין פורבס מופיעים האנשים העשירים בעולם (שהם בטח לא אנחנו). אף אחד לא רוצה לראות על שער פורבס את מר ישראל ישראלי, מחזיק בגאווה את תלוש המשכורת הזעום שלו ומספר איך הוא (בקושי) סוגר את החודש. בשביל זה אנשים מזמינים את חברים שלהם לקפה וקרמעוגית. ג'יזל בונדשן היא אידיאל של יופי. אותה אני רוצה לראות מנצנצת על שער של מגזין אופנה וממנה אני רוצה לקבל 10 עצות לטיפוח. זה נותן לי השראה.

את הכי יפה כשנוח לך, אומר הסלוגן הגאוני של טבע נאות. אבל אני, וואלה, ממש לא הכי יפה כשנוח לי, שלא לומר – ההפך. הכי נוח לי בסווטשירט גדול

 ורך, בגרבונים ובנעלי בית. בעצם, זה לא לגמרי מדויק. לא באמת נוח לי ככה, כי בין הפופיק לסרעפת שלי מתפשטת לה תחושת מציקה של אי-נוחות מסוג אחר. בסופו של דבר, נוחות זה לא רק להיזרק עם השרוול המרופט על הספה מאיקאה, נוחות זה גם להרגיש טוב מבפנים. ואני אתייחס לעובדה שמראה חיצוני משפיע על הרגשות שלנו כאל נתון, ברשותכם. לי נוח כשאני נראית טוב.

אני נראית טוב בחצאיות בגזרה גבוהה, שלעיתים עלולות ללחוץ לי קצת על הבטן; אני נראית טוב בעקבים, שלעיתים עלולים לעקצץ לי קצת בכף הרגל; אני נראית טוב כשהתסרוקת שלי מסודרת, וזה עלול לעיתים לגרד לי בקרקפת. אבל אני מוכנה לסבול, אני מוכנה לסבול בשביל להיות יפה. כי הכי נוח לי כשאני מרגישה יפה. וכמו שיודעים מיטב המוחות של טבע נאות, נוחות זה הכי חשוב.

אני מוכנה לסבול בשביל הנוחות שלי. לעזאזל, כולם סובלים בשביל הנוחות שלהם. קחו לדוגמה את המגזר הפופולארי המכונה בורגנים. מה עם הבורגנים? הם לא סובלים כדי להיות בורגנים? הם מדממים גושים של דם סמיך ומזליפים טיפות של זיעה מרה כל יום בדרך למשרד. הם ישעבדו את חייהם בעבור משכנתה מסרסת הידועה בשם הקוד הנחשק "וילה במושב". ואיפה כל הנשים הלוחמניות כשצריך אותן בקמפיינים נגד התאחדות הקבלנים? סליחה, הן עסוקות בלעבוד שעות רבות מדי ולגדל ילדים רבים מדי.

איפה רוית הרפז, בת 38 ולא במידה 38? האם היא מוכנה לגור בדירה שכורה? האם היא מוכנה לנסוע בתחבורה ציבורית? היא הרי תכרות שד

 בשביל מודל מנהלים. היא מוכנה לסבול בשביל מה שהיא מגדירה יופי (חצי דונם של דשא סינטטי), היא מוכנה לסבול בשביל הנוחות שלה (מזרן של הולנדיה: 9,000 ש"ח ב-90 תשלומים), ואוי-וכמה-שהיא מוכנה לסבול בשביל הכיף שלה (סופ"ש סיוטי בפראג עם בעלה: 10,000 ש"ח ב-10,000 תשלומים). את כל חייה היא מקריבה בשביל הדברים האלה. אבל כשזה נוגע ליופי, רוית אומרת שהיא הכי יפה כשנוח לה. מה רע, היא אומרת, במכנסי סטרץ', בטי שירט בלויה שהיא זורקת על עצמה ובקרוקס אדומות, כי היא פריקית כזאת?

הבעיה שלי עם רויתי זה לא העובדה שהיא מסרבת להרעיב את עצמה או להתקיים על דיאטה של דפי כרומו ממגזיני אופנה. הבעיה שלי היא שרויתי סובלת מתסמונת שבפסיכולוגיה עממית נקראת פיצול אישיות. היא יוצאת נגד הסבל שכרוך בלהיות יפה, אבל סובלת מכך שהיא לא מייפה את עצמה. בינה לבינה היא מתענה כשהיא מסתכלת במראה ורואה את הבגדים הרחבים, את הקמטים, המשמנים והשערות הלא צבועות. היא מתענה, רק שהיא החליטה לא לעשות כלום בנידון.

בשביל להשיג את הדברים שרוצים צריך לסבול. לפעמים יותר, לפעמים פחות. כל אחד עושה את החישוב שלו, לפי מיטב יכולתו וזיכרונותיו משיעורי מתמטיקה. בשביל להיות יפה צריך לסבול קצת, וזה בסדר. זה יותר מבסדר, זה הכרחי. גם בשביל להיות אינטלקטואלית צריך לסבול קצת. לקרוא מאות מאמרים ולהיאבק נגד נפילת העפעפיים בהרצאות זה לא בדיוק בכחנליה, ובכל זאת אנשים עושים את זה. הנקודה היא שאין קיצורי דרך לחיים שאת רוצה לחיות, וצריך לעבוד קשה בשביל להיות מי שאת חולמת להיות. לפעמים גם צריך להקריב הרבה עכשיו בשביל לקבל גמול אחר כך. דתיים חיים את חיי הסגפנות שלהם כדי לקבל גמול בעולם הבא, ואילו אנחנו מקריבים את הנוחות הפיזית האבסולוטית שלנו כדי לקבל גמול משלנו, שמגיע כבר בעולם הזה. מה שצריך לשאול זה האם מה שאנחנו מוכנים לסבול בעבורו שווה את זה והאם אנחנו לא סובלים קצת יותר מידי. אז תתנו לי להיות יפה, ותשתקו.

לשאלות ולרעיונות (ביקורות שליליות לא יתקבלו בברכה): fashion.jf@gmail.com  

רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה

* ובינתיים בניו יורק: לוליטה וג'וליה סובלות מהקור המקפיא ונוקשות שיניים מחנות לחנות כדי למצוא בדיוק את מה שהן רוצות. המשך עלילותיהן בשבוע הבא