פייטון מאנינג טיים: העשור החולף ב-NFL
טום בריידי זכה בשלוש אליפויות ולכן ניו אינגלנד היא קבוצת העשור, אבל הקווטרבק של הקולטס הנהיג שוב ושוב קבוצות צעירות להישגים ונבחר לשחקן המצטיין של שנות האלפיים. ואיך הסיינטס מצליחים להידחף? צפו במהלך המטורף שלהם
העשור הראשון של שנות האלפיים? כדי להתחיל לסכמו עליי להקדים לאפריל 1998 - כשנה וחצי לפני הרגע בו היה אמור להתרחש יום הדין של האנושות - באג המילניום. ביל פוליאן עמד גם הוא בפני הכרעה גורלית. את מי לבחור ראשון בדראפט - ראיין ליף או פייטון מאנינג?
בסופו של דבר, נשיאה של אינדיאנפוליס קולטס נמנע משגיאה, שבניגוד לבלוף של חברות ההייטק, היתה יכול להיות קריטית באמת לקבוצה ולליגה, מבחינתו האישית וגם מבחינתי. פוליאן הימר על מאנינג מאוניברסיטת טנסי. סן דייגו צ'ארג'רס בחרו בליף מוושינגטון סטייט מיד אחריו. השלכות החלטתו ניכרות היום, כמעט 12 שנים אחרי.
בעונה הראשונה שלהם ב-NFL התקשו שני הרוקיז וקבוצותיהם נחלו כשלונות צורמים. אולם בעוד ליף שוקע עם הצ'ארג'רס אל האבדון המוחלט, מאנינג זרח בעונתו השנייה וסחף את קבוצתו למהפך הגדול ביותר בתולדות הליגה - ממאזן עלוב של 13:3 ל-3:13 מפתיע בעונתו השנייה (1999). את המילניום הנוכחי הוא פתח בפלייאוף, הראשון שלו.
מאז מאנינג והקולטס הם מבקרים קבועים בפלייאוף עם עשר הופעות ואף זכו בסופרבול לפני שלוש שנים. מבחינה אישית, הקווטרבק המחונן פתח בכל משחקי קבוצתו מאז בכורתו ב-1998 ומסר ליותר מ-4,000 יארדים ו-26 טאצ'דאונס בעשר מתוך 11 השנים האחרונות. העונה צפוי להיות הראשון לזכות בתואר MVP הרביעי שלו בקריירה.
וליף? הוא פרש ב-2001 כבחירת הדראפט הגרועה בהיסטוריה - מילה נרדפת ל'פלופ' בספורט האמריקני. אחרי שהשתלב בצוות האימון של אוניברסיטת מערב טקסס ואף השלים הכנסה כמדריך גולף, מצא עצמו מסובך עם זרועות החוק בעקבות פרשה מוזרה בה נחשד בצריכת סמים ופריצה.
מאנינג (33) הוא כנראה הקווטרבק הטוב בזמננו, אולי אי פעם. למרות מראה החנון, הוא נחשב לאחד הספורטאים הפופולריים בעשור האחרון בארצות הברית - בוודאי אחד המשפיעים שבהם. עליי בכל אופן הוא השפיע יותר מכולם בעשר השנים האחרונות. בעוד הוא צומח, מתפתח, משתכלל ובונה לעצמו מורשת כשחקן פוטבול, אני ליוויתי אותו ממרחק 10,000 ק"מ. למדתי, העמקתי, החכמתי והתגבשתי כאוהד.
ומה עם בריידי?
תמיד נמשכתי לפוטבול, אבל אפשר לומר שאני חייב למאנינג את התשוקה האמיתית לספורט. כמובן שזה לא בהכרח מחזק את הטענה כי מדובר בקווטרבק הטוב ביותר של זמננו, בטח לא כשטום בריידי מציג מצידו לראווה שלוש טבעות אליפות ועוד סופרבול אחד מוחמץ. בניגוד לליף, הקווטרבק של הניו אינגלנד פטריוטס נבחר אי שם בסיבוב השישי של דראפט 2000, אך היריבות בינו לבין מאנינג עיצבה את העשור.
מדוע אני בכל זאת סבור שמאנינג טוב יותר. כי בספורט הקבוצתי ביותר בעולם, הוא מצליח לשמור על אותה יכולת ובאותה רמה של הצלחה לאורך כל העשור. זאת למרות שהשחקנים שסביבו באים והולכים לאורך השנים. אין מדובר רק בהבדלים בין מאנינג לבריידי, אלא גם להבדלי התפיסה של פוליאן מאחד וביל בליצ'ק מאידך.
בעוד שבליצ'ק דאג לאורך השנים לצייד את ה'בריידי באנץ' בשלל שחקנים רכש ותיקים ואמינים שליקט מרחבי הליגה, פוליאן בנה את הקולטס מהדראפט - שכבה על גבי שכבה. בסגל שלו אין שחקן ששירת קבוצה אחרת. כך יוצא שמאנינג צריך להסתגל כל פעם מחדש לצוות חדש, צעיר אך בלתי מנוסה (ממוצע הגיל 26.34, השני הכי צעיר בליגה). ולמרות זאת, הוא ממשיך לשגשג - כמנהיג וכמחנך. כפי שיעידו הרסיברים פייר גרסון והרוקי אוסטין קולי.
בריידי, נער הפוסטר של החלום האמריקני - יפה ומוצלח (רויטרס)
קבוצת העשור: ניו אינגלנד פטריוטס
ועדיין: שלוש אליפויות בעשור - מדובר בהישג אדיר של הפטריוטס, שגיבשו לעצמם שושלת מרשימה בעידן ההפכפך בתולדות הליגה. אם מאנינג הוא שחקן העשור, בליצ'ק הוא המאמן והפאטס שלו הם הקבוצה, וזה מה שחשוב בסופו של יום, שנה או עשר שנים.
קבלו את הנתון המדהים הבא: הפטריוטס הופיעו בארבעה מתוך עשרת משחקי הסופרבול האחרונים, הפיטסבורג סטילרס והניו יורק ג'איינטס בשניים מהם - כל 12 המשתתפות האחרות הופיעו פעם אחת בלבד: 15 מועמדות שונות לאליפות בסך הכל בעשור האחרון.
הסוויץ'
אחת מהקבוצות שהגיעו לסופרבול ואף זכו בו בהפתעה גדולה ב-2001 היא בולטימור רייבנס (למרות שהצבעתי עליה כאלופה בתחילת אותה עונה - הימור מטורף שהמתגשם). ההתקפה אמנם היתה בינונית והקווטרבק טרנט דילפר אף למטה מזה, אך היתה זו ההגנה שהכתיבה את הטון וסללה את הדרך לתואר על גבם, ליבם וכיס המרה של היריבים.
ריי לואיס, שחקן ההגנה הטוב בהיסטוריה? (רויטרס)
הגנת הרייבנס, מהטובות בתולדות הליגה, הביאה לשינוי מהותי בפילוסופיה של ה-NFL - בדומה למה שעשו ה"בד בויז" של הדטרויט פיסטונס ל-NBA. התקפה מוכשרת, מקורית ויוזמת ככל שתהיה, עלולה ליפול קורבן להגנה לוחמנית, אגרסיבית ונבזית. כשזו מכוונת על ידי שחקן כוחני, אך פיקח ואינסטינקטיבי כמו ריי לואיס, אפשר לרוץ הלאה עד לאליפות. סוויץ' של ממש בגישה שהכתיבו ג'ו מונטנה, טרוי אייקמן, ג'ון אלוויי וברט פארב בניינטיז.
אפשר לכנות את הליינבקר בן ה-34 ה"מאנינג של ההגנה". ולא רק בגלל שהוא הטוב אי פעם מהצד הזה של הכדור, אלא בגלל הנטייה שלו לכוון את חבריו להגנה בזמן אמת כשהוא צועק ומנפנף בידיו, בדומה לקווטרבק. כשהם נפגשים על המגרש, נראה שלואיס אף מגביר את הטונים ולו רק כדי לעצבן. דו-קרב צעקני משני עברי ה'ליין אוף סקרימג'. תענוג.
מאנינג, לואיס והחברים בנבחרת העשור שלי
קווטרבק: פייטון מאנינג (אינדיאנפוליס)
ראנינג-בק: לדייניאן טומלינסון (סן דייגו)
פולבק: מייק אלסטוט (טמפה ביי)
ווייד רסיבר: לארי פיצג'ראלד (אריזונה), מרווין האריסון (אינדי)
טייט-אנד: טוני גונזאלס (קנזס סיטי/אטלנטה)
טאקלים: ג'ונתן אוגדן (בולטימור) ו-וולטר ג'ונס (סיאטל)
גארד: אלן פנקה (פיטסבורג/ניו יורק ג'טס), סטיב האצ'ינסון (סיאטל/מינסוטה)
סנטר: ג'ף סאטרדיי (אינדיאנפוליס)
לדייניאן טומלינסון, הראנינג הבאק הטוב בעשור האחרון (רויטרס)
דפנסיב-אנד: דווייט פריני (אינדיאנפוליס), מייקל סטרהאן (ניו יורק ג'איינטס)
דפנסיב-טאקל: קייסי המפטון (פיטסבורג), ריצ'רד סימור (ניו אינגלנד/אוקלנד)
ליינבקר: ריי לואיס (בולטימור), דריק ברוקס (טמפה ביי), ג'יימס פאריור (ג'טס/פיטסבורג)
קורנרבק: צ'אמפ ביילי (וושינגטון/דנבר), צ'ארלס וודסון (אוקלנד/גרין ביי)
סייפטי: אד ריד (בולטימור), טרוי פולאמאלו (פיטסבורג)
קיקר: אדם וינאטיירי (ניו אינגלנד/אינדי)
פאנטר: שיין לכלר (אוקלנד)
מחזיר בעיטות: דווין הסטר (שיקגו)
ספיישל טים: שון מורי (פיטסבורג/אריזונה)
משחק העשור: הקאמבק של קולטס
6 באוקטובר 2003, שבוע חמישי של העונה הסדירה - כארבעה חודשים לפני הסופרבול. אין תואר שעומד על הפרק, גם לא יריבות מסורתית. לכאורה עוד משחק 'מאנדיי נייט' בטמפה ביי, לשם הגיעו הקולטס ומאמנם טוני דאנג'י, שביום הולדתו ה-48 חזר ל'ריימונד ג'יימס סטדיום' לראשונה מאז פוטר מהבקאנירס. לכאורה סתם עוד משחק. אולם לעיתים האגדות המרתקות ביותר אינן מסופרות מהתחלה לסוף. להיפך - מהסוף להתחלה. הדרמות אינן נגזרות הבילד-אפ שלפני, אלא מהתדהמה שאחרי. כזה היה המשחק הזה.
טרוי פולאמאלו חוגג את זכיית הסטילרס בסופרבול (רויטרס)
סתם עוד משחק? כך זה נראה אחרי 55 דקות. ג'ון גרודן (החליף את דאנג'י בבאקס והוליכם לאליפות בעונה הקודמת) חגג כשרונדה בארבר יירט מסירה של מאנינג והחזיר את האינטרספשן לטאצ'דאון (14:35 למארחים - 21 נקודות הפרש). יש עוד סיכוי לקולטס? לא כשהם זקוקים לשלושה פוזישנים מוצלחים מול אחת ההגנות הטובות בליגה. אין מספיק זמן. אין מאניאק שיעצור אותו, אבל יש מאנינג שימתח אותו.
והנה מה שאפשר לעשות בחמש דקות
- 3:37 דקות לסיום: דרייב שנפתח בהחזרת בעיטה מסחררת של בראד פיאט ל-90 יארדים, נחתם בריצת טאצ'דאון של ג'יימס מונגרו - 102 יארד בחמישה מהלכים ב-1:35 דקות. 21:35 לבאקס.
- 3:37 דקות: דאנג'י מהמר על 'אונסייד-קיק' (מהלך המאפשר שמירה על הכדור, אך בעל סיכויי הצלחה נמוכים). אידריס באשיר משתלט על הכדור ומאנינג חוזר מיד למגרש עם חבריו להתקפה.
ג'וזף אדיי ורג'י וויין חוגגים את בחירת ynet (רויטרס)
- 2.38 דקות: מאנינג מוסר לטאצ'דאון של מרווין האריסון מ-28 יארד - 58 יארדים בשישה מהלכים ב-1:08 דקות. 28:35 לבאקס.
- 1:48 דקות: ניסיון אונסייד קיק נוסף של הקולטס נכשל, אולם ההגנה עוצרת את המארחים במהרה ותוך 41 שניות חוזר הכדור לאורחים.
- 38 שניות: האריסון תופס מסירה של מאנינג ל-52 יארד. שני מהלכים לאחר מכן, רץ ריקי וויליאמס לטאצ'דאון ומשווה ל-35:35. 85 יארדים בחמישה מהלכים ב-1:06 דקות. הארכה.
אוהדי גרין ביי בשלג, פוטבול בכל מצב ובכל מזג אוויר (AP)
שלושה טאצ'דאונס לקולטס בשלוש דקות - הקאמבק הגדול בהיסטוריה של הליגה, אבל לא כזה שמבטיח ניצחון בהארכה. הבאקס פתחו אותה עם הכדור, אך לא הצליחו להכריעה. מאנינג לא הצליח הפעם הרבה יותר, אולם הציב את מייק ואנדרג'ט לנסיון שער שדה מנצח ממרחק 39 יארדים. לא ייאמן, הקיקר המדוייק בתולדות ה-NFL החמיץ דווקא עכשיו. למזלו, עבירה של שחקן יריב העניקה לו צ'אנס נוסף וקידמה אותו אל קו 29 היארדים. הפעם הבעיטה מוצלחת - ניצחון בלתי נתפס לקולטס 35:38.
"זוהי אותה קלישאה ישנה - פוטבול משחקים שישים דקות", אמר מאנינג הנפעם בסיום, "לפעמים קשה להמשיך ולהאמין בזה". המשחק הזה, הפך גם אותי הספקן למאמין. מאז אותו לילה ספוג אדרנלין, אני פשוט לא יכול להרדם בשקט בימי ראשון ושני. שעות השינה שלי הלכו והתקצרו בתחילת השבוע. מסתבר שזה באמת לא נגמר עד שזה נגמר - המשחק, או אתה עצמך.
דרו בריז. עזר לשקם את ניו אורלינס - העיר והקבוצה (AP)
מהלך העשור, או הזדמנות להזכיר את הסיינטס
קשה להגיד שלניו אורלינס סיינטס היתה תרומה גדולה מדי לליגת ה-NFL כמכלול. בלי שחקנים גדולים מדי, ללא הישגים מרשימים במיוחד. למרות זאת מדובר בעשור מוצלח במיוחד עבור הבדיחה חסרת המזל מה'סופרדום', שהשיגה ניצחון פלייאוף ראשון בתולדותיה ב-2001 (אחרי ארבע הופעות נדירות וכושלות), רשמה אחד נוסף בעונת החזרה לניו אורלינס אחרי קטרינה והשנה מכוונת גבוה אף יותר עם העונה הטובה בתולדותיה - מאזן 2:13.
אפשר אולי לראות בקווטרבק דרו בריז את החתמת העשור. הגעתו מסן דייגו ב-2006 שינתה את פני הקבוצה ויש האומרים את העיר כולה. יש הרואים ברסיבר מרקוס קולסטון גניבת הדראפט של העשור, אחרי שנבחר במקום 252 בסיבוב השביעי ב-2006. אחרים סבורים כי חברו רג'י בוש הוא 'פלופ' העשור, אחרי שנבחר שני באותה שנה.
למה לי בכלל להתעקש על הזכרת הסיינטס? בגלל שכפי שמאנינג תרם להיכרות ההולכת המעמיקה שלי עם פוטבול, כך ה'בלאק-אנד-גולד' העירו מחדש את התשוקה שלי לספורט. כאוהד. בלי סיבה סבירה. אולי אינטואיציה. יהיו מניעיה של אהבתי ליישות מפוקפקת זו אשר יהיו, אני חוגג עשר שנות יחסי אמביוולנטים של תקווה ובעיקר אכזבה לסיינטס. ועל מנת להדגים את שעומד מאחוריהם הרי לכם ה'River City Relay' – מהלך העשור שלי.
21 בדצמבר 2003, ג'קסונוויל. הסיינטס נלחמים על תקוות הפלייאוף שלהם מול הג'אגוורס, שמוליכים 13:20 כשנותרו שש שניות לסיום - שש שניות שייזכרו בוודאי כדחוסות והמוטרפות בתולדות הליגה. המהלך התחיל מקו ה-25 יארד של האורחים. ארון ברוקס מסר לדונטה סטולוורת' במרכז המגרש וזה חמק משישה מגנים והעביר מסירה לאטרלית (בקו ישר) למייקל לואיס, שניצב במרחק על קו ה-33 יארד של הג'אגס בצידו השני של המגרש.
לואיס התקדם מעט ומסר אחורה לדיוס מקאליסטר לפני שתוקל. הראנינג-בק נשא את הכדור יארדים ספורים אל קו ה-21 ומסר לאטרלית לג'רום פאת'ון הפנוי, שרץ אל ה'אנד-זון' כדי לצמק ל-19:20 כשהשעון מראה אפס. כל שנותר לאורחים כדי להשוות ולהשאיר לעצמם סיכוי בהארכה הוא בעיטת הבונוס - דבר של מה בכך עבור ג'ון קארני. אבל הקיקר הוותיק נכנע לאדרנלין והוריד את הסיינטס ואותי מהשיא המסעיר אל אובדניותנו השגרתית, כשהחטיא.
לפנייה לכתב/ת 
