כל הדרך אל השטריימל
מדוע חוזרים בתשובה הופכים להיות חרדים למהדרין? למה מוכרחים להגיע לקיצוניות? אריאנה מלמד מסבירה וקוראת לכיפות הסרוגות להציע למתלבטים גם את אמצע הדרך
את השאלה הבאה שמעתי, במלוא חריפותה ובכאב אמיתי, מפיו של ידיד שבנו חזר בתשובה וכעת הוא מקים אורח חיים חרדי למהדרין: "אי אפשר עד האמצע?", שאל: "אי אפשר לחזור בתשובה עד לכיפה סרוגה - וזהו? למה מוכרחים להגיע עד לקיצוניות?"
אני מוכרחה להודות שעד לשאלה הזאת לא הייתי ערה למה שאחרים יקבלו כמובן מאליו: בהתנהלות החברתית הזאת, שתחילתה במיאוס-עצמי או בחיפוש עצמי של האדם החילוני, הסוף הטוב (מבחינתו) הוא בין כתליה של השיבה, ולא בחיים שיש בהם גם מעורבות מלאה בציבוריות החילונית וגם הליכה על פי ההלכה.
תשובת השליפה האוטומטית לשאלה כזאת תהיה, שחוזרים בתשובה הם אנשים שמבקשים לעשות שינוי קיצוני בחייהם ולפיכך ובדיעבד אנחנו למדים כי הם גם בעלי מבנה אישיות קיצוני שכזה. כך, למשל, תופעת החזרה בתשובה בין כתלי הכלא עלולה להתפרש לא רק כרצון לשאת חן בעיני ועדת השליש אלא כזניחה מוחלטת של אורח חיים בלתי נורמטיבי, וזו של החוזרים ששבו מן הטיול הגדול בהודו, כהפנייית עורף קיצונית לאורח חיים קיצוני של בהייה מלווה בסמים.
עוד שליפה אוטומטית תייחס את ההקצנה לגילם הצעיר של רוב החוזרים בתשובה, לפרק בחייהם שבו עדיין אינם אחראים לחייהם ולרווחתם של אחרים ולפיכך הם מסוגלים לחולל בחיים האלה זעזוע רציני רק לעצמם ולהוריהם הנבוכים. על יסוד התשובה הזאת כבר נעשו טעויות הרות-גורל בציורו של "פרופיל" הפונדמנטליסט הקיצוני, מוסלמי או יהודי, כאשר כמה וכמה שירותי בטחון כשלו כשחשבו כי רק צעירים ולא נשואים מסוגלים להגיע להקצנה מאיימת.
נדמה שאפילו הלשון בה אנחנו מתייחסים לחוזרים בתשובה מגלה את הנטיה: מי שלא השלימו את המהלך וסגרו את עצמם באוהלה של תורה, נקראים רק "מתחזקים". החוזרים ה"אמיתיים", על פי החלוקה הזאת, הם מי שהעפילו בדרך עד לפסגה, על פי השקפתם, או עד בור-תחתיות, לדעתם של המתנגדים לתופעה.
אלא שמעבר לשליפות האוטומטיות, כדאי להתבונן במציאות שנגלית לעיניו של חילוני סקרן או אובד דרך או מלא תהיות ביחס ל"אני" שלו ולמקומו בעולם, ולאנשים שהתנדבו להעניק לו את תשועת השם כהרף עין.
מי מצוי שם בחוץ
כי בצידן של אופציות לימוד תיאורטיות והתקרבות זהירה בין חילונים לדתיים – כמו למשל, מיזמי בית אביחי – מצויים שם, בחוץ, רק נציגים של העולם החרדי לגווניו, והם אלה מושיטים יד למתלבט ומושכים אותו לאוהל הנכון בעיניהם.
זה יכול להיות בית חב"ד בסוף העולם או ברמת אביב, זה יכול להיות אתר אינטרנט גדול שמחזיק קו מחם ל"מתחזקים", וזה יהיה, בדרך כלל, רב כריזמטי וחדור להט שיציע "שיעור" כללי על נפלאות היקום וסודות הבריאה – בלי כל פקפוק והיסוס ועם המון להטוטים מילוליים שקשה לאדם צעיר להתמודד עם נחרצותם או מופרכותם.
לא רק חב"ד חרטו את המיסיונריות על דגלם. יש בישראל עשרות התארגנויות שמציעות לחוזר בתשובה פתרונות כוללים, מישיבות שמיועדות לשכמותו בלבד ועד לבתי ספר פרטיים לילדים שהוריהם חילוניים, או מצויים בתחילתו של התהליך וילדיהם עודם "נופלים בין הכסאות".
רוב החילונים שעושים את צעדיהם הראשונים
בחזרה בתשובה אינם מודעים למגוון העצום של אפשרויות החיים העומדות בפני אנשים מאמינים ושומרי מצוות.
הם גם זקוקים לתמיכה של קהילות שבהן יאמרו להם בדיוק מה לעשות וכיצד, ואת מגוון השירותים הזה הם ימצאו תמיד בקרב מיזמים מסיונריים חרדיים – אבל לעולם לא בקרב נציגים של היהדות הסרוגה: לא התגייסות מאסיבית ואגרסיבית לשינוי אורחות החיים של הזולת, לא מטיפים כרימטיים ולא רבנים שמפזרים רבבות קלטות, לא בתי מדרש או ישיבות מיוחדות לחדשים הללו שזה מקרוב באו – וגם לא תפיסה כוללת הרואה בהחזרתו של אדם לחיק היהדות מצווה עילאית.
מבחינה חברתית, דמוגרפית ופוליטית, מדובר בטעות שעוד תעלה ל"סרוגים" ביוקר, בעשורים הבאים בהם משקלה של האוכלוסיה החרדית יילך ויעלה. הלא אי אפשר יהיה להתחרות בהם בהיקף הילדוה – ומנין ימצאו הסרוגים החדשים שיתגברו את המחנה? הלא הם מצויים רק שם, בחוץ, בתהיה ובמבוכה שעוד מעט ייפתרו במאור פנים חרדי למהדרין של מישהו שיש בידו כל התשובות לכל השאלות. אם הסרוגים חפצי חיים, גם הם צריכים להציע את עולמם ולהיות שם, ממש בחוץ, ולהציע למתלבטים את אמצע הדרך.
