בג"ץ בבעיית אמינות

"אינני רואה מקום להתערב בהחלטת המשיבים שלא להתיר לעותרים לנסוע בכביש עוקף ביתוניא... החלטת המשיבים שלא ליתן בעת הזו פתרון לבעיית התנועה של העותרים לכיוון ירושלים, בין אם בדרך של סלילת כביש, בין אם בדרך של מתן רשות לעשות שימוש בדרכים קיימות, הינה סבירה ומידתית", פסק השופט אשר גרוניס באוגוסט 2009 בדחותו את עתירת תושבי דולב וגוש טלמונים בעניין.

כארבעה חודשים לאחר מכן, קבעה עמיתתו של גרוניס, דורית ביניש, כי "הדרת קבוצת אוכלוסייה משימוש במשאב ציבורי מעוררת תחושה של חוסר שוויון ואף אסוציאציה של מניעים פסולים", תוך שהיא מקבלת את עתירתם של הכפרים הערביים הסמוכים לכביש 443 נגד ההחלטה לאסור באופן מלא את תנועתם בכביש.

אפשר להידרש לנימוקים מן הגורן ומן היקב מדוע אין כל דמיון בין שתי העתירות, וניתן אף להפליג בהסברים פתלתלים למה הקצאת הסעד הבג"צי, במקרים אלו כבתמיד, היא כדין ובלא כל איפה ואיפה, ואפשר כמובן להסתייע באפולוגטיקה אקדמית מלומדה שתבהיר לכל למה כל התערבות בג"צית הייתה מעולם ותהיה לעולם שקולה, מדודה ונטולת כל פניות. ובכל זאת, עדיין מקננת לפרקים בלב רבים מאתנו התחושה שהאקטיביזם השיפוטי מאז שלוט אהרון ברק בעליון הגדיש את הסאה ובעיקר חולק ב"חוסר שוויון" תוך שהוא יוצר "אסוציאציה של מניעים פסולים".  

שוויוניות קדושה

והמקרים הם רבים מספור. כך, לדוגמה, יכול בג"ץ לבטל את ההחלטה להעניק את פרס ישראל לעיתונאי שמואל שניצר בשל מאמר שנוי במחלוקת אחד שכתב על העדה האתיופית, אך לא למצוא דופי בהחלטה להעניקו לפסל יגאל תומרקין, חרף שורה ארוכה של אמירות בעלות נופך גזעני חמור בהרבה מאלה של שניצר.

באורח זה יכול בג"ץ לקבוע כי "אין למנות שופטים בזמן ממשלת מעבר ולאחר שהכנסת החליטה על פיזורה", וחודשיים אחר כך לדחות את עתירתה של ח"כ לימור לבנת (שוב בהרכב שבראשו עמדה ביניש) להורות לאהוד אולמרט כראש ממשלת המעבר להפסיק את המו"מ המדיני עם הפלסטינים ועם סוריה. כלומר, מינוי שופטים בממשלת מעבר, אליבא דביניש ועמיתיה, הוא דבר שלא ייעשה, אך ניהול מו"מ על גבולות המדינה בתנאי ממשלת מעבר אינו מחייב כלל צו בג"צי.

באותה שוויוניות קדושה יכול בג"ץ לאסור על משה פייגלין את ההתמודדות על מושב בכנסת ה-16, אך בה בעת לאשר את התמודדותם של עזמי בשארה ושל אחמד טיבי, בין השאר בנימוק כי אין ראיות חד-משמעיות לכך שטיבי שולל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית. כן, זו לא טעות, לפי קביעת בית המשפט אין ראיות חד-משמעיות שטיבי או בשארה נקטו צעד ברור שנועד לערער את אופייה היהודי של המדינה.

אם כך, מה טבעי ומתבקש יותר לדחות את שלל העתירות בנוגע להתנתקות, ואת כל העתירות בנוגע לשחרור אסירים פלסטינים (בין כמחווה לראיסים פלסטינים, בין כחלק מעסקות שחרור חטופים ישראלים). שכן לגרסת השופטת (בדימוס) דליה דורנר, "בית המשפט לא קובע איך לנהל מלחמה, כפי שלא קבע אם הסכם אוסלו נכון או לא, או אם ההתנתקות בסדר", גם אם הדבר לא מנע ממנה בעבר להוציא צו מניעה זמני נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, בקדנציה הקודמת שלו, בבקשו להפסיק את הפעילות הפוליטית באוריינט האוס. הרי מה לניסיון למנוע את השתלטות הרשות הפלסטינית על מזרח ירושלים ולסוגיות ביטחוניות או מדיניות? זו הרי לא הייתה יותר מקפריזה שלטונית מופרעת של שלטון ביבי, שבית המשפט פשוט לא יכול היה שלא לקטוע אותה באִבה.

ובכלל, כיצד ניתן כלל להעלות על הדעת שזכות הקניין – שהייתה מבבות עיניה של דורנר ושמעוגנת לבטח בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – תעמוד למפוני גוש קטיף, כמו למשל למקצת מתושבי הגליל הערבים בעת ניסיון להפקיע חלק מאדמותיהם וכשבג"ץ עומד אז בעבורם על רגליו האחוריות?

ועדיין, אין בכל אלה יותר מהמקצת שבמקצת מהמקרים שבהם שימש האקטיביזם השיפוטי ככלי הגזור על פי מידותיהם והעדפותיהם של היושבים בדין העליון. ברצותם החליטו ברק, דורנר וביניש להסיר את ידיהם מסוגיה פוליטית, מדינית או ערכית שהונחה לפתחם, וברצותם בחשו בה ככל שלאל ידם לעשות, ובמיוחד לפסול.

ואולם ייתכן שבכל זאת כל האמור לעיל והרמיזות להטיה השיפוטית בעליון אינם יותר מדברי הבאי ולזות שפתיים של הדיוטות הדורשים במופלא (המשפטי) מהם. שכן אותה דורנר כבר לימדתנו אך לפני שנה, כהרף לאחר פרישתה, כי "בית המשפט העליון הנוכחי הוא מאוד ימני", גם אם באותו ראיון היא לא שכחה לציין כי "אין לי מושג מה דעותיהם של שופטים שכיהנתי לצדם". ואכן, מה לנו יותר פסול ונפסד מהטיה פוליטית או אחרת של שופטים בעליון שהם גם בעלי אג'נדה, מה שכמובן מסביר מדוע כה התנגד ברק לצירופה של רות גביזון לאותה חבורה משפטית שהוא עמד בראשה. לפיכך, לא נותרה בידינו הברירה אלא לשוב ולהדגיש כמה חשוב שיש שופטים (בלתי מוטים כמובן) בירושלים.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה