לשחרר את הכותל שנית

בכנס החשוב על היהדות הקונסרבטיבית, שננעל בשבוע שעבר במכון ון-ליר הציג ד"ר קובי כהן-הטב מחקר שערך על המאבק הציבורי של התנועה המסורתית בישראל נגד ההדרה המתמשכת של הזרמים הלא-אורתודוקסיים מהכותל המערבי.

בעיצומה של מלחמת ששת הימים, בעיצומה ממש, זימן ראש הממשלה לוי אשכול את שר הדתות ואת ראשי העדות הדתיות בישראל – יהודים, נוצרים ומוסלמים, והקריא באוזניהם הודעה לפיה האחריות על המקומות הקדושים היא בסמכותם. את היהודים ייצגו הרבנים הראשיים, אך לא הם, כי אם שר הדתות דאז הרב ד"ר זרח ורהפטיג, הבין מיד את המשמעות. בזיכרונותיו הוא אף כתב "אני תפשתי מייד את ניהול העניינים של הכותל המערבי".

ורהפטיג היה תלמיד חכם, ד"ר למשפטים וגם פוליטיקאי מוכשר שידע לייצג את הפועל המזרחי, ולימים את המפד"ל, מהכנסת הראשונה ועד התשיעית. לא פחות. הוא היה מתון, החרד"ליות עוד לא באה אז לעולם, אבל המעשה הנמהר ההוא של אשכול, והפרשנות המהירה והמרחיבה של ורהפטיג, הם שזרעו את הזרעים, שהפכו מקץ דור וחצי את המתחם הלאומי-תרבותי-דתי הזה לבית כנסת חרדי.  

הכתובת הייתה על הכותל

הריסת שכונת המוגרבים, השכונה הסמוכה לכותל, מיד בתום המלחמה, פינתה ויצרה את הרחבה הגדולה בצמוד לכותל. המונים, מאות אלפים, נהרו לכותל באותם ימים. דתיים, חילונים, חרדים, יהודים מהארץ ומחו"ל. הכותל היה למוקד הזדהות עממי, לאומי. כותל לכולם. אך אז, לראשונה בתולדותיו, הוצבו בחלק הקדמי של הרחבה, בצמוד לכותל, מחסומי ברזל. זו הייתה המחיצה הראשונה בין גברים לנשים. הכותל כבר ידע ניסיונות כאלה, בשלהי שלטון התורכים ובתקופת המנדט נעשו ניסיונות הפרדה בין המינים ברחבת הכותל, אך הם כשלו. רוב שנותיו, בשנים שהייתה ליהודים גישה לכותל המערבי ובשנים שלא הייתה, מעולם לא עמדה במקום מחיצה. אך עתה קמה לה מחיצה, שכמובן הפקיעה את מרבית השטח, ואת החלק הטוב יותר של השטח, לטובת הגברים; ומחסומים הושמו לסמן את הכניסות; וסדרנים הוצבו לשמור על ההפרדה ולחלק כיפות נייר לגברים שביקשו להתקרב לכותל עצמו.  

ב-1968 ביקשה התנועה הרפורמית העולמית לקיים, לראשונה בתולדותיה, את הוועידה השנתית הבינלאומית שלה בישראל. הם רצו לערוך ברחבת הכותל בירושלים תפילה חגיגית המונית. זו הייתה יכולה להיות הזדמנות אדירה לקרב בין ישראל להנהגת יהדות העולם. אבל המפלגות הדתיות התנגדו. הכנסת געשה. איומים הושמעו. הרפורמים נבהלו, והתקפלו. במכתב מרגש הם כתבו לראש הממשלה כי בשל החשש מאלימות, ומתוך חשש "לסכן את שלום ירושלים היקר לנו מכל יקר ", החליטו לא כי יקיימו את התפילה בכותל המערבי.

ומשלב זה, הכתובת כבר הייתה על הכותל. המחיצה גבהה. מחסומי הארעי היו למחסומי קבע. הנשים הלא צנועות זכו למבטים נוזפים, ומאוחר יותר אף חויבו להתעטף בסמרטוטים שחולקו בכניסה בטרם יותר להן להתקרב לאבני הכותל. ההסלמה של השנים האחרונות כבר שייכת למי שמכונה "רב הכותל", הרב שמואל רבינוביץ'. הוא לא המציא שום דבר, אבל הוא שכלל את השיטה. טקסי ההשבעה הצה"ליים שהתמעטו, הניסיון להפריד בין המינים בקרב העולים חדשים בטקס קבלת תעודת זהות, שלטי הצניעות בכל פינה, דגלי ישראל שלפתע נעלמו (ובינתיים הוחזרו). רוב יהודי העולם אינם אורתודוקסים, אבל הרב של המקום הקדוש ביותר לעם היהודי הוא אורתודוקס. ולא סתם, חרדי.

מתפללים בקשת

"נשות הכותל", ארגון נשים אורתודוקסיות, מסורתיות ורפורמיות, מבקשות כבר למעלה מ-20 שנה למצות את זכותן ולהתפלל בכותל. הן ספגו קללות ויריקות, ולעתים אף יותר מכך, אך במסירות נפש מתייצבות שם כל ראש חודש. לאחרונה נעצרה אחת מהן, חברה בתנועה המסורתית, משום שהתעטפה בטלית כמנהגן של נשים רבות בקהילות ישראל ברחבי העולם.

בסוף שנות ה-90, בערב ט' באב ובשבועות, ביקשה התנועה המסורתית להתפלל בקצה הרחבה העליונה שבאזור הכותל. האירועים גלשו לאלימות. מתפללים אורתודוקסיים סירבו לראות נשים וגברים במניין אחד. התנועה עתרה לבג"צ. היא ביקשה לקבל אפשרות להתפלל כמנהג היהדות הקונסרבטיבית במקום החשוב כל-כך לעם היהודי. המדינה ידעה שהיא הולכת להפסיד. היא לא רצתה פסק דין. מזכיר הממשלה דאז, יצחק (בוז'י) הרצוג, מונה לפשר בין הצדדים כדי שהתנועה תמשוך את העתירה. הפשרה שהושגה העניקה לתנועה המסורתית את האפשרות לקיים תפילות שוויוניות באתר הארכיאולוגי שנמצא בהמשכו של הכותל המערבי, ב"קשת רובינסון". מאז ועד היום, במשך מספר שעות מוגבל בכל יום, יכול רוב העם היהודי, שאיננו אורתודוקסי, לקיים תפילה שוויונית באזור הכותל.

נכון, זו לא הרחבה הציבורית המוכרת. נכון, אין שם צל או מחסה מפני הגשם. נכון, התנועה המסורתית צריכה לספק ספרי תורה, וסידורים, וסדרן שישמור על הסדר (כל השירותים הללו מוענקים ברחבה הציבורית הרגילה על ידי המדינה באמצעות "הקרן למורשת הכותל"), אך זהו הישג. קרוב ל-20 אלף איש בשנה, קונסרבטיבים ורפורמים, מישראל ומהתפוצות, מגיעים לאתר המכונה "הכותל המסורתי" להתפלל או לחגוג בר או בת מצווה, במניינים שוויוניים, ליד הכותל.

התנועה המסורתית קיבלה את ההסדר, אם כי לא ויתרה על זכותה להתפלל ברחבת הכותל עצמה. נשות הכותל לא קיבלו את ההסדר, הוא נכפה עליהן. ברחבה נאסר עליהן לקרוא בתורה (בעזרת הנשים!) ואף הן מגיעות לאתר "קשת רובינסון" כדי להשלים את התפילה ולקרוא בתורה מידי ראש חודש.  

הדרך עוד ארוכה

"הכותל המסורתי", על אף מגבלותיו, הוא הישג. אך הדרך לשוויון עוד רחוקה. מקוממת במיוחד החזקה שקנתה לה עמותת "הקרן למורשת הכותל המערבי", המנהלת הלכה למעשה את ענייני הכותל, ומיישמת בהקפדה את כלליו של הרב רבינוביץ'. העמותה הוקמה כעמותה פרטית בשנת 1988, כדי לנהל את פרויקט מנהרות הכותל ולשם הפקת פרויקטים חינוכיים, אך בתהליך של סיפוח זוחל הפכה למעין ריבון על הכותל כולו. בשנת 2004, כתבה היועצת המשפטית במשרד רוה"מ חוות דעת לפיה "למרות שהעמותה הוקמה כעמותה פרטית מתקיימים בה מאפיינים ממשלתיים מובהקים". חוות הדעת אומצה, והברז נפתח.

בשנת 2005 קיבלה "עמותת הקרן למורשת הכותל" 7 מליון שקל ממשרד ראש הממשלה, 2 מיליון שקל ממנהל מקרקעי ישראל, 2 מיליון שקל ממשרד התחבורה, 2 מיליון שקל ממשרד השיכון, 2 מיליון שקל מהמשרד לביטחון פנים, 2 מיליון שקל ממשרד הביטחון, 2 מיליון שקל ממשרד התיירות, ועוד 1.4 מיליון שקל "יתרה מהחלטת ממשלה קודמת". סה"כ 20.4 מיליון.

רוצים לדעת איך מצליח הממסד האורתודוקסי בישראל לבסס מעמד? לייצר מנגנונים ותפקידים, שהם לכאורה לטובת כלל ישראל, אך בפועל מעמיקים

את ההדרה השיטתית של הזרמים הלא אורתודוקסים ביהדות ואת הניכור של יהודי העולם? אז הנה, ככה. הכותל זו דוגמה נאה. למעלה מ-20 מיליון שקל קיבלה עמותת הקרן למורשת הכותל בשנה אחת, והתנועה המסורתית צריכה להביא את ספרי התורה, והסידורים והסדרנים על מנת לזכות לכמה שעות ביום בנתח, כמעט כתבתי נתח סוג ב', מהכותל המערבי.

אנו נוסיף וניאבק על הכותל המערבי. בחנוכה האחרון ארגנה התנועה המסורתית, יחד עם גופים נוספים החרדים מהתחרדות ירושלים, הדלקת נרות (מעורבת, שומו שמיים!) ברחבת הכותל. הרב גיל נתיב, רב מסורתי ומי שהיה בין הצנחנים ששחררו את הכותל במלחמת ששת הימים, התכבד בהדלקת אחד הנרות. כשסיים, אמר שאת יום שחרור הכותל ב-67' הוא זוכר היטב. היום, 42 שנים אחרי, יש להחזיר את הכותל לכלל ישראל. צריך לשחרר את הכותל שנית.  

• עו"ד יזהר הס הוא מנכ"ל התנועה המסורתית בישראל