תינוקות מתים בסתר

מאז הרצח המזעזע בירושלים אני מחכה. חיכיתי להפגנות הענק. חיכיתי להצהרות מבית על חשבון נפש פנימי ונוקב. חיכיתי לקריעת הבגדים, לחגירת שק ואפר. לפשקווילי ענק עם מילים קשות בשחור לבן, שיכסו את הקירות. וכלום, עולם כמנהגו הירושלמי נוהג. מלבד אולי עוד כמה חובבי אקשן שהחליטו להתעמל קצת ליד אינטל.

איש לא כרע זועק בפתח אותו בית ארור. אף אחד לא צעק את נשמתו לשמים בבית הלוויות שמגר, על אבא מפלצת ששיסע את בתו לגזרים. על רוצח אחוז דיבוק ששחט את ביתו התינוקת כתרנגול בחג ההודיה. ועל בני השכונה הזו, המשפחה השכנים והמכרים שהפכו את הטירוף הזה לאפשרי. על מי שמיהרו "לרחם" על אותו מטורף, לפני הבעת זעזוע ושאת נפש מגופת הילדה החבוטה והנשוכה עליה השלום. מוות אכזרי של תינוקת שמתקבל במערכת מסואבת כלא יותר מסתם תקלה מצערת ששברה בובה.

אותם רבנים נשואי פנים של היישוב הישן שקולם נשמע ברמה, בכל שערורייה המתרגשת לפתח חצרם דממו, הגיפו את התריסים. אנשי שלומם מיהרו לצאת אל התקשורת בסיפורי כיסוי עלובים בנוסח: "משיגנע, מה לעשות? גם אצלנו יש חולי נפש. טעות, טעינו טועים". כאילו גופתה המפורקת של פרומה הקטנה היא לא אוזלת ידם הבלתי נתפסת של מנהיגי הקהל הזה בטיפול במשוגעיו, סוטיו ופושעיו, אשר תחת כנפיהם המגוננת הם חוסים.

קשה לשער מה קרה באותו לילה נורא. מה בדיוק היה הטריגר שהצית את הפתיל, ששיחרר את השדים החוצה. דבר אחד ברור, אותה שיחת טלפון של האם למשטרת ישראל הייתה הכול, חוץ מצעד טבעי שעושה אזרח במצוקה. לא ניתן לדעת כמה רגעי התלבטות יקרים עברו על אותה אישה עד שהחליטה להזעיק את מי שסומנו על ידי מנהיגי הציבור שלה כאויב מספר אחת. הרבה מאוד היה צריך לקרות עד שהמילים "הוא מנסה להרוג אותה", ייצאו החוצה, שרשרת רצופה של מחדלים, הפקרות והזנחה.

המעמד המפוקפק של שירותי הרווחה

במשך שנים על גבי שנים "נהנים" שירותי הרווחה, הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים ולאחרונה גם הרופאים ממעמד מפוקפק בקרב הבדלנים כמוקצים מחמאת מיאוס. יצורים סדיסטים שכל רצונם להתעלל ולהתעמר בבני "העדה החרדית" על שלוחותיה. כל כוונותיהם נבדקות בשבע עיניים, כל אבחוניהם עוברים פשפוש קרביים מעמיק. חשדנות בלתי נתפסת שהובילה יותר מפעם אחת לסיכון חיי אדם. כאשר בזמן התפרצות פסיכוטית בוחרים בני המשפחה לרוץ אל הרב במקום הישר אל הפסיכיאטר דברים קורים. דברים רעים קורים.

העדה החרדית הירושלמית עוד לא הצליחה לבנות מנגנון פנימי יעיל לטפל באותן רעות חולות על שתיים. בעיקר כי יש קושי אמיתי להניח בצד עניינים לא רלוונטיים, כמו כבוד ובושה. חוסר אמון נאיבי המתקשה להתמודד עם אדם שחונך על ברכי הדיבר השישי ועדיין מסוגל לייצר חומרים מהם עשויים סיוטים. ועל כל זה, מתווסף חוסר הידע והמקצועיות שהוא ורק הוא, יכול לאתר ולהעריך את רמת מסוכנותם של חולי נפש לציבור. והנה קיבלתם מתכון בדוק לאסון.

גם אנשי המקצוע

הנדירים שכן "הורשו" להגיע פנימה אל תוך הקהילה. המתמודדים יום יום עם מסע הפחדות ולחצים. משתדלים להתהלך בין הטיפות ונאלצים לעיתים תכופות להתלבט אם לנקוט בצעדים דראסטיים אך מתבקשים, שעלולים לעלות להם בניתוק מהיר וחד משמעי מהמטופל.

בעוד במגזר החרדי כבר מזמן הוקמו מרכזי טיפול ואבחון בכל עיר בברכתם ובעידודם הנלהב של הרבנים. ותחת כל עץ רענן מתקיימים סימפוזיונים עם פסיכיאטרים וניורולוגים. החבר'ה הירושלמים המיליטנטים נשארו מאחור. שם בסמטאות מאה שערים בואכה שמואל הנביא עדיין מתלבטים. עדיין מחביאים. עדיין לא לוקחים אחריות. שם עדיין תינוקות מתים בסתר.