לא רק בגדים: לנשים עסיסיות קשה לקנות נעליים

חוץ מחמש דקות באזור החתונה שלי, כל החיים הייתי שמנה. כל החיים גם אהבתי אופנה – לא השילוב הכי מוצלח. אבל בין מדידת סקיני ללווייתנים לבין בחירת אוהלים כמלבושים, תמיד ניחמו אותי בעובדה שלפחות בתחום הנעליים, כל מה שאני רוצה אני יכולה. אז זהו, שגם פה יש אפליה.

בנעלי סירה – נראיתי כמו הטיטאניק שטבעה,

בפלטפורמות – הייתי כמו דראג קווין בגמילה,

בעקבי רוקי – הוצאתי את סילבסטר סטלון לפרישה,

בסנדלים – הרגשתי שהאצבעות שלי הן כמו פרסומות לנקניקיה,

ובסטילטו – הידסתי כמו הקצה של השיפוד של הקציצה.

אחרי החמשיר אני חייבת להגיד שיש פה בעיה, בייחוד בעונה הקרה, כשהמגפיים משתלטים על המדינה. וככה זה נראה:

בשיא ההתרגשות החלטתי שאני חייבת לקנות מגפיים, אבל אמיתיים, כאלה גבוהים וסקסיים, כמו של ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה", אבל עם עדכניות לתקופה וקצת פחות פרחיאדה. שכנעתי את בעלי שיחיה שמדובר בהוצאה שהיא לגמרי מתאימה לכסף שחסכנו "ליום גשום", ויצאתי למשימה.

בניגוד לשופינג של בגדים, שמונע כל אכילה טרם היציאה, במקרה הזה, שמחה וטובת לב, תקעתי סופגנייה ויצאתי למדידה. העקבים של המגפיים בהם חשקתי היו בדיוק נכונים: לא דקים מדי ולא עבים מדי, גבוהים במידה, כאלה שלא יגרמו לי להיראות כמו פילה על סיכה. אבל אבוי! הריצ'רץ', שאמור להיסגר מילימטר מתחת לברך, פשוט נתקע בעלייה. הייתכן שהמגפיים לא נסגרים לי על השוקיים? יתכן, אכן יתכן, ואין לזה שום קשר לסופגנייה הכפולה.

על הדוגמנית הם נסגרים. ועלינו? מגפיים של ענת מיקולינסקי (מימין) ושל קאלה. צילומים: ניר יפה

מדובר בבעיה שאיננה של שמנות בלבד; יש לא מעט נשים רזות שמבלות את חייהן בהסתרת עמודי הבימה שהן מכנות רגליים בעזרת מניפולציות אופנתיות. אבל מעצבי הנעליים, במיוחד אלה של המותגים היוקרתיים שאנחנו כל כך אוהבות, לא מודעים או פשוט מתעלמים מהבעיה. והנה, בהתרגשות, מגיעה הקריאה:

מעצבים יקרים! גם אנחנו השמנמודות רוצות לנעול מגפיים שמגיעים לנו לפחות עד הברכיים. לא איכפת לנו איך תקראו לזה: 50% לייקרה, עור תעשייתי או גומי ללעיסה, רק בבקשה תעשו שהריצ'רץ' ייסגר במשיכה אחת ושלא נצטרך לצאת מהחנות במבוכה, ולהוציא את העצבים על הקפה והמאפה הראשונים שנמצא.

ומה לגבי הקנייה שלי, אתן שואלות? בסוף הצלחתי למצוא זוג מגפיים לטעמי. הרווח בין הנקודה שבה מפסיק הריצ'רץ' שלהם להיסגר, באמצע השוק, לבין קצהו, מתחת לברכיים, מזכיר לי בדיוק את החתיכה שאני צריכה להוריד מהבטן כדי

 שהג'ינס האהוב עליי יישב בסבבה. גם אתן רואות פה מגמה? בכל מקרה, כשאומרים לי "איזה מגפיים יפים, תרימי את המכנסיים כדי שנראה", אני, בנונשלאנט האופייני למישהו שמנסה להסתיר משהו שגורם לו למבוכה, מצמידה את הרגליים, מרימה את המכנסיים ומראה רק את הצד החיצוני, וחס וחלילה לא את אות הקין שיש לי בחלק הפנימי. נראה לי שאף אחד לא שם לב. וכן, אני עדיין בטוחה, בדיוק כמו שהמוכרת הבטיחה, שהעור מתרחב, שבחורף הרגל מתנפחת ושכשיהיה יותר חמים הרגל תחזור לממדים רגילים (או שזה ההפך?). בעצם, יכול להיות שאני בכלל מתחילה פה אופנה חדשה, קצת כמו התקופה ההיא שבה כולם לבשו מכנסיים שנתנו לתחתונים לבצבץ מהם מאחורה.

ואם גם אתן נתקלות בבחורה עם פנים יפות, כי ככה אנחנו בדרך כלל – המלאות, הולכת לה בגאווה עם מגפיים שקצת לפני הברך ממש בולטים מהמכנסיים, אל תשפטו אותה – זו רק עוד בחורה שנכנסה לסטטיסטיקה של נשים עם שוקיים עבים כפליים.

פתרונות מבית בת' דיטו: מגפונים עם מחשוף וי מאריך רגליים, מימין; או פשוט יחפה, משמאל (צילומים: Gettyimages Imagebank)