הספירה לאחור בעזה

בקושי עברה שנה מ"עופרת יצוקה", וכבר מתפוררים הישגיה המעטים לנגד עינינו. בקו העימות העניינים חוזרים לשגרה הקודרת של טרם המלחמה. במעגל הקסמים המוכר כל כך, ארגוני הג'יהאד יורים, מנהיגי חמאס מעלימים עין בתקווה שיצליחו להתנער אם יהיה צורך ובינתיים להציג מצג של נחישות, ישראל מגיבה בצורה מדודה, ובכל סבב כזה יש הסלמה קטנה ומצטברת.

המנהיגים בשני הצדדים מביטים בתהליך כאחוזי דיבוק, לכודים במעגל פעולה-תגובה בלא רצון להמשיך בו אבל ללא יכולת להתנתק ממנו. וכך מתחילה כבר הספירה לאחור לקראת המלחמה הבאה.

הסיכוי להידרדרות מחמיר בימים אלה, כיוון שהנהגת חמאס מבינה ששוב כל הדרכים נחסמו בפניה. ישראל ממשיכה במצור ומתנגדת לוויתורים נוספים בעניין שליט. מצרים מגבירה גם היא את חסימת הרצועה, מנסה לבלום את המנהרות וסוגרת את מעברי הגבול. ארצות ערב האחרות אדישות עד עוינות, גבול הים סגור גם הוא, ותושבי עזה נמצאים בכלוב.

בפני חמאס עומדת כרגיל הברירה בין שתי חלופות: הכרה בישראל והצהרה על נכונות להשתלב בתהליך המדיני או המשך ההתנגדות. כיוון שהדרישות הישראליות והבינלאומיות, ובמיוחד הדרישה להכרה מפורשת בזכות קיומה של ישראל נוגדות באופן עמוק את האידיאולוגיה החמאסית ארוכת הטווח, דרך התגובה היחידה שנותרה לו היא לנסות ולהכות מבעד לסורגים ולפגוע באויב, בתקווה לשנות איכשהו את הסטטוס קוו.

הערכה מוטעית של חמאס

אנשי חמאס עדיין אינם יורים את הטילים והפגזים בעצמם, אבל ביכולתם לבלום את הארגונים היורים והם אינם עושים זאת. חופש הפעולה הזה שניתן לג'יהאד האסלאמי ולשאר ארגוני הלוויין נובע מהערכה מוטעית של ראשי הארגון, שישראל לא תעז לבצע שוב מבצע בסדר גודל דומה אחרי המכה המדינית וההסברתית שחטפה בשנה שעברה, ותסתפק בתגובות מקומיות. דו"ח גולדסטון עשה שמות בשרידי התדמית הבינלאומית של ישראל כמדינת חוק; שידורי אל-ג'זירה גרמו לה נזק הסברתי חסר תקדים בארצות המוסלמיות; טורקיה, בעלת ברית נאמנה בעבר, מפנה לה עורף; ובריטניה מוציאה צווי מעצר נגד מנהיגיה.

היישות הציונית אולי ניצחה בשדה הקרב בעופרת יצוקה, טוענים ראשי חמאס, אבל הובסה במישור המדיני וודאי לא תיחפז לבצע מבצע נוסף כזה. על אף שטעו בכך פעמים רבות בעבר הם ממשיכים לחשוב שיוכלו לשלוט בגובה הלהבות.

גם ההנהגה הישראלית אינה מסוגלת להשתחרר מדפוסי הפעולה והמחשבה הקבועים שלה. הרי גם אנחנו לא מצליחים לשלוט במעגל הפעולה והתגובה, ונגררים אליו כל פעם מחדש.

אך מדינה כישראל יכולה להרשות לעצמה להחליט על מועד התגובה, במיוחד כשאזרחיה לא נהרגים יומיומית כתוצאה מהירי. אפשר לחרוק שיניים ולספוג לאורך תקופה מסוימת כדי לנסות ולבלום את מעגל הקסמים, או לפחות כדי להחזיר לעצמנו את השליטה ביוזמה.

האתוס הביטחוני הישראלי אומר שכאן, בשכונה האלימה בה אנחנו חיים, כל התאפקות נתפסת כחולשה וכל הבלגה נתפסת כפחדנות. אבל אנחנו הרי לא גרים בשכונה הזאת מאתמול. מי שעדיין לא הבין את עוצמתה, נחישותה ויכולותיה הצבאיות של ישראל, ודאי גם לא יבין אותן אם נמשיך להפציץ מדי יום, ומי שהבין ימשיך להבין גם אם נדע להבליג ולקבוע בעצמנו את מועד ומקום התגובה.

במקום להגיב לכל ירי בהפצצה כמין רובוט חסר שכל, נתניהו וברק צריכים לעצור את המנגנון ולדבר על כך מעל כל במה בינלאומית: להצהיר בפומבי על הנכונות להבליג לזמן מוגבל, להפוך את התאפקותה של ישראל לנשק בחזית ההסברה שבה אנחנו מפסידים נצחיים, ויחד עם זאת להבהיר לעולם את החומרה שבהמשך הירי מעזה, את אחריותה הישירה של הנהגת חמאס לכך, ואת הסכנה ליציבות האזור.

ישראל צריכה להזכיר שבעודה מתאפקת ובעודה ממשיכה להעביר לחמאס סיוע יומיומי (וכדאי מדי פעם להעביר לתקשורת רשימה של המוצרים העוברים לרצועה), הפלסטינים ממשיכים לירות. ראש הממשלה צריך לקבוע תדרוך יומי לתקשורת הבינלאומית שבו יפרט את אירועי היממה האחרונה, ויציין שהיום שוב העבירה ישראל סיוע לרצועה ושוב קיבלה בתמורה טילים ופגזים. כמוהו צריכים לעשות גם שר הביטחון ושגרירי ישראל.

הגיע הזמן שנפסיק לדאוג שכל הבלגה תתפרש כחולשה, ולשכלל קצת את טכניקת המשחק שלנו במגרש. אולי על הדרך נצליח גם לעצור את הספירה העצובה לאחור.

פרופ' דרור זאבי, המחלקה ללימודי מזרח תיכון, אוניברסיטת בן גוריון