רעלת בית הדין

"גבירתי נשואה"?, שאל הדיין.

"כן" עניתי.

"גברתי יודעת שעל פי התקנות צריך להופיע בכיסוי ראש?".

"כן. אבל עד עכשיו הופעתי ללא כיסוי ראש. מעולם לא ביקשו ממני לכסות את השיער".

פקיד העזר החזיק סמרטוט בידו ואמר: "קחי. שימי את זה על הראש".

"אני מעדיפה שלא".

"אל תדאגי", אמר לי הפקיד תוך כדי שהוא שולף לי אחד אחר, "קחי את זה".

התמהמהתי.

"זה מחויב", הודיע הדיין.

מאחר שלא רצתה לפגוע בלקוחה שלה, לעורכת הדין הנבוכה לא נותרה ברירה אלא לכסות את ראשה. היא נזכרה שיש לה בנדנה באוטו והצדדים הגיעו לפשרה: עורכת הדין רצה להביא את הבנדנה, והדיינים המתינו לה עד שתבוא. רק אז נמשך הדיון.

לחבוש או לא לחבוש

מן המפורסמות הוא שבפתח תקווה, בהרכב מסוים, מסרבים לקיים דיון מבלי שהנשים הנשואות תכסינה את ראשיהן. עורכת דין שומרת מצוות, אשר נוהגת לכסות את ראשה, סיפרה אף היא על חוויה דומה באותו הרכב, כאשר היא נשאלה לפני מספר שנים (טרם נישואיה) לגבי מעמדה האישי. "איך את יודעת שהוא רצה להלביש עלייך כיסוי ראש?", שאלתי. "אולי הוא סתם התעניין בחיים האישיים שלך?", הצעתי לזכותו של הדיין. "פשוט מאד", הסבירה עורכת הדין בצחוק רועם, "הוא כבר החזיק את הסמרטוט ביד".

כאשר סיפרתי את הדבר לידידה עורכת דין היא שאלה אותי כיצד יתייחסו הדיינים אליה שהרי היא נישאה בנישואין רפורמיים, שאינם מוכרים על פי ההלכה. האם בית הדין בפתח תקווה יחייב גם אותה לכסות את ראשה? או שמא, מאחר ואין בית הדין מכיר בנישואין אלו, היא תהיה מותרת להופיע ללא כיסוי ראש. פתרנו את הבעיה: היא לא מופיעה בבית הדין בפתח תקוה.

ובכן למה לא? למה שלא יכריחו את הנשים לכסות את הראש? למה אין לדיין זכות לקבוע את כללי הלבוש של הנשים? הרי הנשים הן אלו שבאות בצל קורתו!

ובכן נבהיר את הדברים: ראשית, התקנה הקובעת ש"אין להופיע לפני בית הדין אלא בלבוש צנוע והולם, כולל כיסוי-ראש" מתייחסת ללא כל ספק לדרישה כלפי גברים לחבוש כיפה, ולא כלפי נשים, שהרי לא יעלה על הדעת לכפות על נשים שאינן נשואות לכסות את ראשן. מאחר שהתקנה אינה מתייחסת לנשים, ואף נראה שבתי דין אחרים אינם מפרשים את התקנה כמתייחסת לנשים – הרי שלא בא בחשבון שדיין כלשהו יקבע כללים משלו לגבי בית הדין בו הוא מכהן.

שנית, טעות היא לחשוב שמי שבא בתחומו של

בית הדין חייב להתלבש בהתאם לדרישותיו של הדיין, או אפילו של בית הדין. מאחר שלאזרח יהודי במדינת ישראל אין בחירה אם להגיע לבית הדין הרבני, שהרי החוק קובע כי אזרחי מדינת ישראל חייבים להתגרש בבית דין רבני, בית הדין אינו רשאי לקבוע לעצמו קוד לבוש משלו ולכפות אותו על הבאים בתחומו. קוד הלבוש הציבורי המקובל בבית המשפט או בכנסת צריך להספיק גם בבית הדין. בבית דין פרטי – יעשו הדיינים כרצונם.

בבית הדין שהוא תחת חסות המדינה – אין רשות לדיין לסרב לשמוע טיעונים של עורכת דין נשואה מבלי שהיא תניח חתיכת בד על ראשה.

אבל ברור מי כאן קובע את הכללים ומי מקבל הוראות בשקט. אין ספק שנשים תלבשנה כל דבר שיורו להן – גם רעלה - בכדי לקבל את השירות שהן נזקקות לו בבית הדין הרבני. 

רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית, העובדת ב"מרכז צדק לנשים", טל': 02-5664390