הנזקים שמייצר ליברמן
משבר הכיסאות הוא רק סימפטום נוסף לתפקוד הלקוי של שר החוץ וסגנו, שהשילוב ביניהם מחבל במעמדה של ישראל בעולם
אירוע זה הוא רק האחרון בסדרה של תקלות ועימותים לא נחוצים שבהם סיבכה אותנו צמרת משרד החוץ הישראלי בתקופה האחרונה. הוא גם ממחיש בעיה חמורה: דווקא בתקופה שגובר בידודה של ישראל בזירה הבינלאומית והיא מותקפת מכל עבר במטרה לשלול ממנה את זכותה להגנה עצמית, מוגבלת יכולתו של שירות החוץ בהנהגתו של אביגדור ליברמן לייצג באפקטיביות את האינטרסים של מדינת ישראל.
יש מי שנוטים להמעיט בחשיבות הדיפלומטיה והדיפלומטים בעידן התקשורת הגלובאלית. אך אי אפשר לוותר על המערך הדיפלומטי, מפני שהוא משרת יעדים מעשיים ואסטרטגיים: למשל, לאפשר תנועת נוסעים ותיירים ותמיכה בקשרים האנושיים, הכלכליים והצבאיים של אותה מדינה. הייעוד האסטרטגי של מערך זה הוא לעודד ולתחזק בזירה הבינלאומית עמדות מדיניות ודעת קהל הרצויים למדינה השולחת.
לשם כך בנוי שירות החוץ של כל מדינה, גם ישראל, משני נדבכים. האחד: המערך הדיפלומטי הפרוש בחו"ל (שגרירים, נספחים ומשלחות הסברה) ואנשי המטה ממשרד החוץ בירושלים. מערך זה אמור לייצר קשרי הבנה ותמיכה עם מעצבי דעת קהל (תקשורת ומנהיגים בדרג המקומי) ועם קבוצות רחבות באוכלוסיה במדינות שבהן הם משרתים. מערך זה חשוב במיוחד במדינות הדמוקרטיות והכמעט-דמוקרטיות שבהן דעת הקהל המקומית משפיעה על עיצוב עמדותיה המדיניות של ההנהגה הפוליטית.
הנדבך השני (החשוב יותר) הוא דרג הקברניטים הדיפלומטיים: שר החוץ, סגנו ומנכ"ל משרד החוץ שתפקידם לייצר ולקיים קשר אישי ישיר ורצוף עם קברניטים פוליטיים וצמרות המוסדות הבינלאומיים במטרה לשכנעם לתמוך באינטרסים של המדינה. הם גם נחשבים לצד ראש הממשלה למבטאים הנאמנים ביותר של מדיניותה בזירה הבינלאומית.
יכולתם של קברניטי המערך הדיפלומטי למלא את תפקידם בהצלחה תלויה במעמדם הפוליטי בארצם ובממשלה שהם מייצגים, ובכישוריהם האישיים (כושר שיכנוע, יצירת קשרים אישיים ואמון).
המערך הדיפלומטי המקצועי של ישראל הוא בדרך כלל איכותי, מקצועי ומסור. לא אחת הזדמן לי להיווכח בעובדה זו. הבעיה, כמעט תמיד היא עם הדרג הקברניטים. היו לישראל שרי חוץ טובים יותר וטובים פחות אך כולם מילאו פחות או יותר את תפקידם בצורה סבירה ולעיתים אף מעבר לזה. אבא אבן, למשל, זכה להערכה ולהשפעה בזירה הבינלאומית הרבה מעבר למה שהצדיק מעמדו בזירה הפנים-פוליטית הישראלית; עמדותיהם הפוליטיות של בנימין נתניהו ואריק שרון כשרי חוץ לא תמיד היו לרוחם של מנהיגי המערב אך איש לא העז לזלזל בהם או להתעלם מדרישותיהם ומהצעותיהם. ציפי לבני כשרת חוץ לא רשמה לזכותה הצלחות מדיניות מרשימות; אבל לפחות הצליחה לשמור על מידה נאותה של הקשבה, שיתוף פעולה ואפילו אהדה מצד עמיתיה בחו"ל (בעיקר קונדוליסה רייס).
רק לא ליד ליברמן
על רקע זה, אביגדור ליברמן הוא תופעה מוזרה וייחודית. הוא שר החוץ הישראלי הראשון והיחיד עד כה, שמנהיגים במדינות מוסלמיות אינם מוכנים להיראות בחברתו, שמרבית מנהיגי המערב אינם ששים בלשון המעטה להיפגש ולדבר עמו. נשיא צרפת סרקוזי אף אמר זאת בצורה די בוטה לנתניהו, שמינה את ליברמן. אפילו בקרמלין הוא אינו זוכה לאוזן קשבת במיוחד.
הוא אמנם מתקבל בברכה במדינות מזרח אירופיות כמו אוקראינה ובלארוס וגם בדרום אמריקה (ברזיל) ובאפריקה. מאמציו לחמם את היחסים עם מדינות אלה ראויים לשבח כשלעצמם, אבל צריך לזכור כי בשעה זו, מול איומי איראן, סוריה חיזבאללה והפלסטינים, חיונית לישראל תמיכת המערב ומדינות נוספות (מצרים למשל) שאינן מוכנות שליברמן יציג בהן את כף רגלו. יתרה מזאת, ליברמן מומחה לסבך ולהחריף חילוקי דעות לגיטימיים ותקריות עם מדינות כמו שבדיה ונורבגיה שלא אהדו אותנו במיוחד בעבר, אך גם לא חיפשו דרך לפגוע בנו כמו עכשיו - לכדי משבר.
זה לא הכל. בכנס השגרירים הישראלים שנערך בירושלים, המליץ-הורה ליברמן לכפופים לו להציג עמדות הנוגדות קוטבית את עמדת הממשלה וראש הממשלה בנוגע למו"מ עם הפלסטינים.
תופעה זו נובעת כנראה בחלקה מהחקירה המתנהלת נגד ליברמן במשטרה ובפרקליטות המעוררת בו זעם אצור, לטנטי, אך משפיע. היא גם גורמת ליחס חשדני כלפיו מצד מדינאים בעולם המעריכים כי בקרוב ייאלץ לפרוש.
לוקה בפיצול אישיות
אך הבעיה העיקרית היא מה שנראה כפיצול אישיות פוליטי שליברמן לוקה בו: מחד גיסא הוא ניחן בתבונה פרגמטית ובהבנה אסטרטגית לא מבוטלת הבאות לידי ביטוי בהחלטות שהוא שותף להן בקבינט ובפורום השביעייה. מאידך, התבטאויותיו הפומביות הן קיצוניות וכוחניות, לא דיפלומטיות בעליל.
יש לו גם אובססיה רצינית לזקיפות הקומה הלאומית. חשוב מאד ששר חוץ יעמוד על כבודה של מדינת ישראל ויילחם בכל גילוי של אנטישמיות, אך הדרך הכוחנית וההיסטרית שבה ליברמן עושה זאת, שאותה הוא גם כופה על הכפופים לו, מחשידה אותו בכוונה להפוך את משרד החוץ ועובדיו לסניף של "ישראל ביתנו".
כדי להתגבר על מכשלות אלה בהתנהלותו של שר החוץ, התגבשה בממשלת נתניהו פרקטיקה מעניינת: במקום שר חוץ אפקטיבי אחד יש לנו חמישה וחצי שרי חוץ. מי שמנהל את הקשרים עם המדינות והמוסדות הבינלאומיים החשובים באמת לישראל (ארה"ב, אירופה מצרים הודו והאו"ם) הם ראש הממשלה, שר הביטחון, הנשיא ושר התמ"ת. ליברמן מסתפק בגיחות אווירה לדרום אמריקה מזרח אירופה ואפריקה.
העבודה הדיפלומטית השוטפת של המשרד וההצהרות הדיפלומטיות בשגרה מסורים כמעט בלעדית בידיו של סגן שר החוץ, השגריר יעלון. לסידור זה יש שתי מגרעות: מעיני מנהיגי העולם לא נסתרה העובדה שבין נתניהו, ברק, פרס ובן-אליעזר יש לא מעט חילוקי דעות והם מתחבטים לעמדתו של מי יש להתייחס כאל זו שתקבע מה יקרה בפועל.
בעיה נוספת היא הזיגזג שנאלץ או שמא עושה מרצון סגן שר החוץ איילון בין היותו דיפלומט מקצועי מיומן לבין היותו חבר טרי בישראל ביתנו, מי שנאמן למשנת ליברמן רבו ואולי אף מתכונן לרשת אותו ביום מן הימים. כך למשל לא עצר איילון את
ליברמן כשזה ניסה למנות כשגריר למצרים את ראש העיר לשעבר של חצור הגלילית. איש חסר נסיון ומעמד אך נאמן לראש המפלגה. מן סוג של השפלה מוסווית שזמם ליברמן כדי לגמול לצמרת המצרית שעלבה בו. המינוי, למרבה המזל, לא יצא לפועל בסופו של דבר בגלל לחץ ציבורי.
יש הטוענים כי האירוע עם השגריר הטורקי היה מקרה נוסף, קיצוני, שבו איילון, הפוליטיקאי הטירון הלהוט לרצות את פטרונו, גבר על איילון הדיפלומט המשופשף והמתוחכם. אחרים יגידו שזו מעידה חד-פעמית שאינה מעידה על האיש. בכל מקרה אין ספק שהשילוב בין ליברמן לאיילון בצמרת הדיפלומטיה הישראלית, לא רק שאינו תורם לשיפור יחסי החוץ של ישראל ולתפקוד משרד החוץ, אלא אף מחבל בהם.
