לא עובר אורח

ב-14.2 תיפתח במוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, התערוכה "משורר בעירו, מאה שנה להולדתו", בעקבות מאה שנה להולדתו של נתן אלתרמן.

התערוכה תכלול תיעוד רב שכבתי של אישיותו ויצירתו המונומנטלית של אלתרמן כמייסד ובונה תרבות בעידן שבו נוצר הנראטיב של ה"ישראליות". ניסים קלדרון משמש כיועץ ספרותי של התערוכה. המאמר המובא הוא גרסה מקוצרת של הדברים שכתב לקטלוג

מאה שנה אחרי הולדתו של נתן אלתרמן וארבעים שנה אחרי מותו ולא פוחתת האהבה של ישראלים למשורר הזה. לא מפסיקים לצטט אותו, לא מפסיקים לשיר אותו, לא מפסיקים לחקור אותו. וחשוב יותר: לא בספרים ולא בספריות נמצאת האהבה הגדולה והנמשכת הזאת לאלתרמן – היא נמצאת בלבם של קוראים.

אלתרמן עם נתן כוגן ואברהם שלונסקי (צילום: ארכיון משפחת כוגן)

אלתרמן הוא נכס פנימי של ישראלים רבים; שירים שנכתבו על דף הופנמו, הפכו לקולות פנימיים שקוראים כבר שומעים בהם את עצמם, את הביוגרפיה שלהם, את המילים הפנימיות שלהם. לכן האהבה אל אלתרמן גם איננה אהבה נוסטלגית.

לא את המשורר שכתב שירים מסעירים ב-1938 וב-1965 נושאים אִיתם קוראים ישראלים. הם נושאים איתם את המשורר שמזין את עולמם בַּהווה. הם אוהבים באלתרמן את קני אמות המידה שהעניק להם – כדי להגדיר את עצמם כישראלים, וכדי להחליט מה יפה ומה מכוער, וכדי להבחין בין אותנטי לבין מה שרק דומה לאותנטי.

למה זה קורה? מה סוד האהבה הזאת? מה באלתרמן מעניק לו חיים שנים רבות אחרי מותו? למה הוא מתסיס כל כך ולא הופך לפרק נעול בקופסה של עבר היסטורי מכובד ורדום?

עוֹד חוֹזֵר הַנּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא

וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נפְקַחַת לָאֹרךְ

וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו

מְצַפִּים עוֹד לְךָ עוֹבֵר-אֹרַח.

ב-1938, כאשר פתח השיר הזה את "כוכבים בחוץ", ספר השירים הראשון של אלתרמן, כתבה המשוררת יוכבד בת מרים: "ריח החיים עולה לאפך והוא כריח שדה ויער וגשם". והיום, כאשר ברי סחרוף שר את השיר הזה (ללחן של נפתלי אלתר) בהופעות שלו, גם ישראלים שהוריהם עוד לא נולדו ב-1938 מריחים בשיר את "ריח החיים, והוא כריח שדה ויער וגשם".

סוד ישראלי פנימי

למה? מהו אותו הניגון שזנחנו לשווא? מהי אותה הדרך שאנחנו עדיין צריכים שתִּפָּקַח לנו לאורך? למה יקר לנו כל כך עובר האורח? ושאלה נוספת: למה אלתרמן הוא מעין סוד פנימי של ישראלים בלבד? למה שירתו לא חוצה את גבולות התרגום, גם כאשר מתרגמים מוכשרים השקיעו בה את מיטב כוחותיהם? איזה קוד פנימי של ישראליות נמצאת בשירים האלה, קוד שזר לא יבין אותה?

משוררים נותנים בידינו נכסים שונים מן הנכסים שנותנים לנו גיבורי תרבות אחרים: הוגי דעות נותנים לנו רעיונות (שגם הם ממשיכים לחיות או עוברים אל הארכיון), פוליטיקאים נותנים לנו החלטות (שבנו את ההווה שלנו או שהרעילו אותו), מחברי רומנים נותנים לנו פיסת חיים מילולית שחותרת אל השלם, אבל משוררים – לפחות אותם משוררים שאליהם רצה אלתרמן להשתייך – נותנים לנו סמלים. סמלים אינם רעיונות (האם עובר האורח הוא סוציאליסט? האם הוא מאמין באלוהים? לא רציני לשאול שאלות כאלה).

עם חיים גורי ואמיר גלבע בכסית (צילום: עטא עוויסאת)

סמלים גם אינם החלטות. עובר האורח הוא גם לא חנה גונן או מר מאני – אין סביבו מלאות של חיים. הוא לא לומד בטרה סנטה ב-1952 ולא נוסע לקושטא לאתונה ב-1848 להשלים השנה לבקש מחילה על שרצח את בנו.

סמלי השירה שבהם האמין אלתרמן היו, אפשר לומר, תמונות במילים. יש שקוראים להם דימויים. הם כמו האוזן החתוכה של וינסנט ואן גוך – אבל במילים ולא בצבעים. הם כמו צווארי הנשים הארוכים של אמדאו מודליאני – במילים ולא בקווים. הם חידתיים יותר מרעיונות. הם קלי תנועה יותר מהחלטות. הם שלדיים ומופשטים יותר מדמויות ברומנים.

סמל הוא גם אובססיה אישית וגם הימור תרבותי: אלתרמן חזר בכל ימיו, ובכל ספריו, על סמל עובר האורח. הוא היה החלום העיקש שלו והוא היה הסיוט העיקש שלו. אבל סמל שלא יחזור ויופיע גם אצל רבים אחרים איננו ראוי להיקרא סמל. וההימור של אלתרמן על סמל עובר האורח הוא הימור שאנחנו, החיים אחריו, ממשיכים לתת בו חיים.

סמל של סתירות

ב-1938 הסמל הזה הצליח להכיל בתוכו הרבה אנרגיה, והרבה חלומות והרבה טראומות, וב-2010 והוא עדיין מצליח לגעת במרכז העצבים של ישראלים.

אבל הסמל של אלתרמן לא היה חי חיים אינטנסיביים כל כך לוּ היה נוקשה, לולא ידע לקבל אל תוכו סתירות, אותן סתירות שאידיאולוגיות ואמונות מתקשות לקבל, ושירה רעבה אליהן.

הסתירה הראשונה היא בין המימד המשחרר שבסמל עובר האורח לבין המימד המאיים והמקאברי. אילו היה באלתרמן רק מה שמצאה בו יוכבד בת מרים - "ריח שדה ויער וגשם" – הוא היה משורר רענן, אבל לא משורר עמוק. ב-1938 אי אפשר היה להסתפק בריח החיים הרענן. ריח המוות כבר היה באוויר. וכבר ב"כוכבים בחוץ" יצר אלתרמן את סמל האיש ההולך, כך שהוא עובר בקלות ממחוזות הכבשה והאיילת אל מחוזות השטן והדם השפוך.

לאורך כל חייו הִטלטל אלתרמן בין המשיכה האין-סופית שלו אל היופי והשחרור שבסמל עובר האורח לבין האפלה

והסיוט שבסמל המת-החי. הוא העניק לסמל המרכזי שלו סתירה פנימית, שאולי איננה מתיישבת לוגית, אבל בהחלט מתיישבת עם מציאות החיים ההולכת ונמשכת של ישראלים זה מאה שנה: תנופת גדולה של חיוניות ישראלית מתקיימת יד ביד עם דם ואש ואימה ומלחמה.

מתים-חיים מהלכים

בכל ספרי שיריו של אלתרמן, לאורך כ-35 שנות יצירה, מהלכים בשיריו מתים-חיים. הם משתנים אצל משורר שידע

היטב שלא לחזור על עצמו. הם עוברים ממחוזות הבלדה המומצאים אל שולחנות מסעדה בשם "סטמבול" בדרום העמלני והריאלי של תל-אביב – אבל הם תמיד נשארים כפולי פנים: מלאים בתשוקה רעננה ואפופים במוות מסויט.

הכפילות הזאת שמרה על אלתרמן מן הסנטימנטאליות הוורודה-בלבד וגם מן הסנטימנטאליות, הקוסמת יותר למשוררים, זו השחורה-בלבד. הכפילות הזאת עשתה אותו למשורר שניסח בשביל היהודי החדש בארץ ישראל ובמדינת ישראל את האמת המפותלת של חייו: "חַיִּים עַל קַו הַקֵּץ, שְׁלֵמִים וַחֲזָקִים" או קשה יותר ומדמם יותר: כְּעוֹף כָּנָף לִקְרַאת קִנּוֹ, בִּתִּי בִּתִּי, יוֹצֵא לִבֵּךְ אֶל סַכִּינוֹ, בִּתִּי בִּתִּי. ועדיין, אלתרמן היה גם הרבה יותר מכל הדברים הנ"ל.