ביום שייגמרו השקיות

בעוד עם ישראל עסוק בבהייה בתמונות הזוועה הזורמות מהאיטי והתעדכנות בזמן אמת על מספר ההרוגים בכבישים. במשרד הממשלתי האלמוני בו נתקעתי לחצי יום, התנהלה מריבה מנומסת על עיתונים תוך כדי קריאות, "יואו, תראו איזה מפחיד!", על כל גופה שנכנסה לפריים. שני פנסיונרים בהמתנה, החלו להעלות זיכרונות "מהמלחמה ההיא" ובדיחות שחורות על "איפה נגמר הראש ואיפה מתחיל הטנק" התרוצצו בחלל החדר.

"אתה זוכר איך השאירו את החבר'ה שחטפו, להתייבש בסיני?", הזכיר אחד מהם לרעהו, נשכחות שמוטב שישכחו. "עד שבאו לאסוף אותם, סוליה הייתה יותר רכה מהם", הכריז חברו, גורם לנוכחים לפצוח בריקוד מבוכה על הכיסאות. "אז לא היו הדוסים האלה שיבואו לאחסן את כל החלקים יפה יפה. שמעת, שגם להאיטי הם נסעו? עם מה שקורה שם ומה שקורה פה, אני מקווה שלא יגמרו להם השקיות", אמר, מסכם במעשיות את תמונת המצב העגומה.

גם אחרי שהפקיד המנומנם הכניס סוף סוף את השניים פנימה ובזאת חתם את השיחה המלבבת על גופות וחלקים, לרווחת הממתינים כולם. נשארתי תוהה, מה יקרה אם באמת יגמרו להם השקיות?, ומאיפה בדיוק ממומן כל השכול הזה?

עם שובי הביתה התחלתי להעלות באוב פרוטוקולים מלפני ארבע שנים של "ועדת העבודה, הרווחה והבריאות" של הכנסת שדנה בהשתתפות המדינה בהוצאות הארגון. 295 שקל צמוד למדד, אותם תואיל בטובה המדינה לתת, תמורת "איסוף ושימוש בציוד מתכלה (שקיות!), ציוד קשר ורכבים" הכוללים הובלה למכון לרפואה משפטית בלבד. לא לחברה קדישא לקבורה, לא תאונת דרכים ללא חשש פלילים, רק לאבו כביר. לשם הסרת הספק, גם לגורמים המקצועיים שנכחו בדיון היה ברור שמדובר בתקצוב לא ראוי. "זה צריך להיות פי ארבעה או פי חמישה", מודה בפה מלא האחראי על תחום הקבורה בביטוח הלאומי שמעון נבון. אז מה זה אומר לגבי הכסף? ניחשתם נכון, כלום.

וכשיש "מוות לא נעים"

זה לא סוד שאף אחד במדינה לא רוצה לעשות בתשלום את מה שהחבר'ה מזק"א עושים בהתנדבות. כשיש מוות "לא נעים" כמו גופת זקן גלמוד שנשארה בבית לכמה ימים, חברא קדישא יקראו לזק"א. הם, מובילים רק מתים "רגילים". כשמד"א מגיע לתאונת דרכים וחלק מיושבי המכונית נכנסים לקטגורית ז"ל. הם יושארו בצידי הכביש מכוסים מינוס פלוס, עד שהדוסים יבואו. איזו רשות בישראל אחראית לטפל בכבוד הראוי במוות לא טבעי? אף אחת. המשטרה? נו באמת, גם הם יתקשרו לזק"א.

ואם נרפה לרגע מהפולמוס על איך צריך למות ולהיקבר, מאמינים, לא מאמינים וכל מי שבאמצע. ברור לכולם שאותה קליפה ריקה שפעם אכלסה אדם עם רצונות, שאיפות אהבות ואוהבים צריכה לקבל את רספקט. לא לחינם נמדדו חברות לאורך ההיסטוריה, נאורותם וההומניזם שבהם, בין היתר בדרך בה התייחסו למתיהם.

מנגד, החברה הישראלית נוהגת בעצימת עיניים. מסכמת פרוטוקולים קצת עצובים קצת מצחיקים כמו, האם 295 שקל האמורים הם לכל אדם. או שמא רגל או ראש שקיבל הסעה נפרדת עקב מוות מחריד במיוחד, "יזכה" בתשלום נוסף.

כשמד"א

מפנה היא שולחת ספח לתשלום. לכו תוציאו כסף ממשפחה שהבן שלה נמרח על הכביש, ומישהו היה צריך לגרד אותו משם ולהוביל אותו לקבורה, ולהשתמש בלא מעט כלים ומשאבים לצורך אותה פעולה בלתי נמנעת ובלתי ממומנת. גם ככה הדוסים כבר במשבצת הסחטנים.

לכן, למרות שאף אחד לא פנה אלי. ודובר זק"א עסוק מכדי להשיב לסימוסים בטח כי צריך להפיץ עוד כמה תמונות אסון, אולי משהו רחום יחליט שבכל זאת, דוסים או לא, צריך לתת תרומה קטנה. כנראה שעם כל הסטיגמה החרדית-הסחטנית אף אחד שם לא מסוגל לדפוק על השולחן ולבקש הכרה בזק"א כתאגיד על-פי חוק, בדומה למד"א. כי גם לאזרחים ז"ל מגיע. וכדאי באמת שמשהו יתעורר כמה שיותר מהר, בסוף עוד באמת יגמרו להם השקיות.