לא נסחפת בכלל! יומיים של טיול בשיטפון הגדול
"לא, אתה לא מבין מה הולך פה!" זעקה רוית נאור בהתרגשות בטלפון למערכת מאי שם בדרום השוצף והגועש. רודפת השיטפונות הוותיקה והמתוסכלת הייתה הפעם במקום הנכון ובזמן הנכון, בחוויה של פעם בחיים. לא באמת חשבתם שהיא תנצור את הרשמים לעצמה, נכון?
אחרי ששני סירי הפויקה העצומים נחו בשלווה בתוך הגחלים השתרענו סביבם בנחת, לוגמים מהתה שהמארחים מחוות ממשית הגישו לנו. זה היה תו סיום מושלם ליומנו הראשון בטיול, שכלל את מעלה צבאים וגבי פרס.
הצד הטראגי - אסון בשיטפון
בדיוק בשלב שבו התחלנו להתמסר לשלווה המדברית שעטפה אותנו, פילחו הבזקי ברקים את הרקיע השחור, וכעבור שניות ספורות הרעידו קולות הרעמים את הערוץ השקט שבו ישבנו. המראה המהפנט גרם לנו לנטוש את הפויקה, ותוך כמה דקות כבר היינו שבויים במחזה האור-קולי, שהעניק לנו שבר הענן שהתיישב בדיוק מעלינו.
לפני שהספקנו להבין מה קורה, החל לרדת גשם זלעפות. הערוץ השליו נהפך נהר גועש שסחף עמו את שני סירי הפויקה שלנו, כאילו היו עלה נידף ברוח. ארוחת הערב נסחפה בשיטפון בוצי ונבלעה בחשכת המידבר - לפני שהספקנו לשלוף מזלגות.
מה שהחל כטיול גיבוש של הטייסת שבה משרת בעלי היקר, נהפך מרדף שיטפונות רווי אדרנלין, מים ובוץ. סוף-סוף זה קרה גם לי, רודפת שיטפונות מכורה ומתוסכלת. הייתי במקום הנכון בזמן הכי נכון.
אמצע הלילה - שתי בחורות פוסעות על אם הדרך
כשיצאנו ביום ראשון בבוקר מבסיס חצרים לכיוון הנגב המזרחי עוד התלבטנו האם להעמיס על הג'יפים גם את אופני השטח, לטובת דיווש מאובק למחרת היום. ברדיו אמנם דיברו על סכנת שיטפונות, אבל לא היה שום סיכוי לצפות את מה שהתחולל באזור, כמה שעות אחר כך.
השמים היו בהירים, שמש מדברית קלפה מעלינו את השכבות העליונות, ומהר מאוד מצאנו את עצמנו מחפשים פינה מוצלת וקרירה לעצור בה, לטובת ארוחת צהריים. הטמפרטורות בגבי פרס היו כל כך גבוהות, יחסית לעונה, שכולנו הצטופפנו בצלו של המצוק המאובק.
מי חלם על מבול? יום א' בבוקר, השמש בשמיים (צילום: רוית נאור)
רק בחסות החשכה החלו להזדחל לאזור ענני סי.בי. (קומולוס נימבוס), שתוך זמן קצר יצאו במחול היאבקות והאירו את השמים. השלב הבא היה הפסקת חשמל שנמשכה עד למחרת היום, עדרי גמלים מבוהלים שהצטופפו בקושי מתחת לסככת המכלאה וקבוצה של 20 טייסים רעבים שביכו את שני סירי הפויקה שנשטפו בערוץ הנחל כלא היו.
בשלב הזה החלו לזרום אלינו טלפונים מחברים ומכרים שגרים באזור, שהאיצו בנו לשוב לכלי הרכב, ולבוא ולצפות בשיטפונות שהחלו לחסום את כבישי הנגב. ב-22:00 שוב נכנסנו לג'יפים, ובגשם זלעפות שטנו לעבר שדה בוקר. "רודפי שיטפונות" מכל רחבי הארץ עלו על רשת הרדיו והחלו לדווח אלו לאלו איפה כבר נוצר שיטפון ראוי.
ציידי השטפונות חוגגים שלל מוצלח (צילום: עפר כהן)
את הכביש המוביל מירוחם לשדה בוקר חסמו מדי פעם ערוצים ונחלים שעלו על גדותיהם. בכניסה לשדה בוקר כבר נוצר פקק של רכבי שטח, ועשרות אנשים נהרו במורד הכביש המוביל אל עבר שמורת עין עבדת. שם, במפגש הנחלים צין וחוורים, התחולל השיטפון הגדול, שחסם את כביש הגישה לשמורה.
מה שהיה פעם כביש נהפך נהר בוצי שזרם בעוצמה, סוחף עמו עצים שלמים. כעבור כמה שעות, כשעשינו את דרכנו בחזרה לממשית, פגשנו בדרך זוג בחורות שהלכו לבד, בגשם הסוחף, במדבר החשוך. עצרנו בבהלה ונתקלנו בחיוך גדול ופליאה, נוכח הדאגה ההורית שלנו. זוג הסטודנטיות לא יכלו להישאר בדירה הקטנה בירוחם ויצאו ברגל לצפות בשיטפונות.
כמה קילומטרים אחר כך פגשנו בעוד ארבעה חברים שלהן, שהיו רטובים עד לשד עצמותיהם אבל מאושרים עד הגג, ולקחנו אותם בטרמפ בחזרה לירוחם. נדמה היה שהגשם הסוחף שירד באותו לילה גרם לתושבי האזור לצאת מבתיהם ולצפות בפלא שניתך עליהם מהשמים.
מנותקים משאר העולם
ביום שני התעוררנו למזג אויר אלפיני. הטמפרטורות צנחו, ערפל כבד נח מעל לחוות ממשית ורק ראשי הגמלים שהציצו אלינו מבעד לעננים הסגירו את העובדה שלמרות הכל אנחנו עמוק בתוך המדבר הישראלי, ולא באתר סקי אירופי.
כביש 25 היורד מדימונה אל עבר צומת הערבה היה רטוב וחלק. המשכנו מזרחה ופנינו לכביש 2499 המוביל אל עין תמר ונאות הכיכר. שיירה ארוכה של מכוניות ומשאיות ניצבה בשולי הדרך, שאותה חסם נהר רחב שניתק את שני היישובים מהציוויליזציה.
המפגש בין נחל תמר לנחל צין נהפך מערבולת בוץ שיצרה גלי ענק שהסתירו את המשאיות הכבדות, שעמלו מצדו השני של הכביש וניסו לחזק את סוללות העפר. תושבי נאות הכיכר טיפסו על הרכס וצפו בתופעת הטבע שניתקה אותם משאר העולם. זרם עצבני ברוחב 50 מטר חצץ בינם לבין עשרות הסקרנים שעמדו מצדו השני של הכביש.
לפחות אפשר לשתות כמו שצריך (צילומים: רוית נאור)
גם כביש הערבה היה רטוב, ונחלים שעלו על גדותיהם חסמו קטעים רבים ממנו. על הגשר הגדול המתנשא מעל לנחל צין היו פקקי תנועה. כל רכב שעבר באזור - ממשאיות שהובילו סחורה ועד למטיילים ואוטובוסים שהובילו חיילים - עצר בשולי הדרך, ויושביו הביטו בפלא בעיניים קרועות מתדהמה.
אלפי קוב של מים חומים ובוציים נשטפו במהירות אל עברו של ים המלח. למרות הבזבוז המשווע, לכולם היה מרוח חיוך של אושר על הפנים. כולם הבינו שמחזה כזה מרהיב זוכים לראות פעם בחיים. בין עשרות הסקרנים שהתרוצצו על הגשר, פגשנו גם את יורם חמו, פקח רשות הטבע, ותושב האזור. "זו רק המנה הראשונה", הבטיח לנו חמו. "הדובדבן האמיתי מסתתר למרגלות המפל בנחל צין. אין דברים כאלו". אמר ולא הגזים.
כמו גני יהושע בשבת בצהריים
בהמשך הדרך, בפנייה מערבה אל עבר השטח, השתרכה שיירה ארוכה של כלי רכב. עשרות אנשים לא עמדו בפיתוי, ונכנסו לשביל הבוצי גם עם מכוניות פרטיות. אנשים הלכו קילומטרים רבים ברגל, רק כדי להגיע למפל.
"המרפסת" הרחבה של הגדה הדרומית של נחל צין נראתה בבוקר יום שני כמו פארק גני יהושע בשבת בצהריים. עשרות אנשים וילדים התרוצצו לאורך המצוק, נהנים מהמתנה שהעניקה להם אמא אדמה. אנשים פתחו שולחנות פיקניק ופשוט צפו ברסס המים הסמיך שעלה מתחתית הנהר.
פיקניק לצד הנחל?
מי אמר מפלי הניאגרה ולא קיבל? מי מתגעגע למפלי האיגוואסו? כן, כן, אני יודעת, ציניקנים שכמותכם. עכשיו תגידו שככה זה הישראלים; נותנים להם כמה טיפות של מים והם בטוחים שהם המציאו את מפלי כל העולם. צריך היה להיות שם כדי להאמין למה שעומר קניון מעין יהב אמר לנו: "41 שנים אני גר כאן, ואני לא זוכר כזה שיטפון".
אף אחד מתושבי הערבה בכלל לא חשב על עבודה באותו יום. אחרי שהם בדקו שאין נזקים לחממות, הם הביאו גם את הפועלים התאילנדים שיראו כיצד נראה שיטפון בארץ חרבה. ואתמול, לנגב ולערבה הצחיחים שלנו לא היה במה להתבייש. טיילים זריזים מאיתנו העידו כי בשעות הלילה המאוחרות, הזרימה הייתה כל כך עזה והמים בנחל צין עלו על גדות המפל הגדול.
בשלב הזה כבר הגיעו אלינו הידיעות על גשרים שקרסו, משאיות שנתקעו ומטיילים שחולצו. המשכנו דרומה כשמעלינו שמיכה עבה של עננים אפורים ששינו את פני המדבר וצבעו אותו בגוונים עמוקים של כחול ואפור.
נחל צין שוצף (צילום: עופר כהן)
נחל נקרות הרחב חצה את כביש הערבה אל צדו המזרחי בפיתולים מדהימים, ונראה כמו נחש פיתון אימתני. הערוץ היבש והרחב שרגיל לאכלס עשרות טיולי ג'יפים נהפך נהר ברוחב של כ-100 מטר, שעצי שיטה שלמים נסחפו בזרם הבוצי שלו.
למרות שאון הזרימה העזה, זה היה המקום המושלם לערוך בו את סעודת הפרידה שלנו. מסוקים שהחלו לחוג מעלינו היו הרמז הראשון לכך שהיום המופלא הזה, שקורה פעם בדור, יגבה את המחיר שלו - ולא יגיע אל קצו בשלום.
רגע לפני הפרידה שלנו מהערבה, עצרנו בסמוך לסכר של מושב עין יהב, שעלה על גדותיו וגלש. ילדי המושב התרוצצו מסביבו בצהלות רמות. לכאורה לא היה משהו חריג במראה של ילדים, המשחקים בחצר האחורית של הבית שלהם. אלא שהפעם, רגליהם הקטנות שבדרך כלל מעלות אבק מדבר דק ולבן, בוססו בבוץ הסמיך.
את זרמי השיטפונות שימשיכו לפלח את המדבר גם בימים הקרובים הותרנו מאחור, בצער גלוי. הגשם ששטף את המדבר החל לנוע צפונה, וליווה אותנו כל הדרך, בחזרה למציאות.
לפנייה לכתב/ת 
