מנוח טורבו

לא יודעת אם זה משהו מיסטי־אישי, אבל ב־6 בנובמבר השנה גיליתי את דונלד הרינגטון, הסופר הכי טוב שאף אחד לא מכיר - ובול למחרת הוא מת. טוב, לפחות הוא הספיק להיות הסופר הכי טוב שכמעט אף אחד לא מכיר.

עוד בחייו פיתח הרינגטון עולם שלם סביב עיירה דמיונית בשם סטיי מור ("תישאר עוד") בחבל האוזרק שבארקנסו, מדינה שפלטה לעולם המוני זבל לבן

 ונשיא אמריקאי אחד. סטיי מור היא מקום דרומי אופייני שבו לינץ' הוא עניין לגיטימי, נשים ושחורים לא נחשבים, והבחורות שלא מאבדות את הבתולים עם אח שלהן מאבדות אותם עם אבא. את העולם הזה אפשר לפגוש בלא מעט ספרים שלו, ששלושה מהם כבר תורגמו לעברית: "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו" (תולדותיה של סטיי מור והאנשים ההזויים שבנו אותה), "כשהמלאכים נחים" (הילדים בסטיי מור נלחמים אחד בשני על רקע מלחמת העולם השנייה), והנ"ל.

"מקהלת העצים" הוא סיפורו של נייל צ'יזם, סטיימוראי שהואשם באונס של ילדה בת 13 מהכפר (אם כי בסטיי מור, בגיל 13 הן כבר מזמן לא ילדות). עיתונאית שהיתה במשפט שלו מתעניינת בפרשה וחושפת מה באמת קרה שם, והכל בלחץ להספיק להבין הכל לפני ההוצאה להורג שלו, ואולי, אם מישהו יתייחס אליה, גם להציל אותו מהכיסא החשמלי. ברקע יש מעשייה לא הכרחית שראוי להתעלם ממנה, על עצים ששרים את חפותו של ניל ואפילו העיתונאית שומעת אותם, אבל שזה לא יפריע לכם: העיקר הוא סיפורה המצוין של סטיי מור, העיירה הכי מהבולית בעולם.

• מקהלת העצים, דונלד הרינגטון, טובי הוצאת ספרים
  

איך אפשר לכתוב על טוד חזק לואי בלי להגיד שילד עם שם כזה בטוח היה ילד כאפות? אפשר פשוט להציג דילמה: טוד חזק לואי וקובי בכר הולכים לאותו גן.

 מי יחזור הביתה עם סימני שיניים? ואחרי שסגרנו את העניין הזה נציין שהגיבור, דניאל בלום, הוא תסריטאי הוליוודי שלכוד עמוק בבורגנות, וכדי לצאת ממנה הוא עושה את הדברים המתבקשים - עובד על תסריט, חושב על אנשים שמגיע להם שיירו בהם, ונוסע לישראל. זה קצת "קליפורניקיישן" פוגש את "תרגיע": שילוב של מצחיק, יהודי, מתחבט, מסטול, וגם ממש מעניין.

• שבויים, טוד חזק לואי, הוצאת זמורה ביתן
  

הטרנד החדש בתרבות האמריקאית הוא ברומאנס - חברות גברית אמיתית ואינטימית שלכאורה לא קשורה בכלל להומוסקסואליות, אבל בינינו, לא

 סתם הם משחקים פוטבול כל הזמן. החברות כאן כוללת את פרנסי, ילד אחרי תאונה שנותרו לו רק מוח פעיל וזרוע אחת מתפקדת (כל כך הרבה בדיחות, כל כך מעט מקום), ואת ג'ו ספידבוט, הילד הכי קול שיש. כמו שבטח כל אחד יכול לצפות, זה מתפתח למסע תחרויות בהורדות ידיים. ומשם, כידוע, השמיים הם הגבול. 

• טומי וירינחה, ג'ו ספידבוט, הוצאת מחברות לספרות