הורה גרוב

ערב של גשם ראשון, חושך של לפני הופעה, בר בנוי לרגלי מגדל מים נושן שניצב במקום בשם חמדת ימים. בכל ערב אחר אפשר למצוא כאן את דנה ברגר או את גבע אלון, את פורטיס או את מוש בן ארי. הלילה הזה כולו "גרובטרון".

אור קטן עולה על הבמה, והגברים שמתקבצים מול המיקרופון מתחילים לשיר ללא ליווי אינסטרומנטלי, א־קפלה: "בקיץ הזה תלבשי לבן, תחשבי מחשבות בהירות". עוד לפני שהם מגיעים ל"ותתפללי לטוב" אני מתפלל שיידלק האור, ושמישהו יהרוג אותי. מאוחר יותר אבין שזאת בדיוק המטרה: הגירסה הקולית לשיר של הדודאים והפרברים נועדה לייצר טלטלה, הלם תרבות קטן שיגרום לי ולשאר הנוכחים בקהל להבין שעומד לקרות פה משהו שונה בתכלית. זאת רק תחילת הערב, ראשיתו של מסע מוזיקלי לא שגרתי שבשיאו יפנה הקהל את הכיסאות וירקוד הורה במעגלים לצלילי "עם ישראל חי", כאילו שזה עתה הוכרז על הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

"תלבשי לבן" מתפוגג אל תוך החושך, וצלילי רגאיי מציפים את הבר שמתחת למגדל המים. דרור רומם, הסולן, מתחיל לשיר "עוד יש מפרש לבן באופק מול ענן שחור כבד" משל כתב אותו איזה ראסטה־מן מעושן בבקתת עלי בננה מול הים הקאריבי. הרגאיי עושה טוב למילים נאיביות כמו "אז תן שלווה ותן גם כוח לכל אלה שנאהב, כל שנבקש לו יהי"; כמה אנשים בקהל כבר מתחילים לזוז במקום לפי הקצב המונוטוני.

חובשי הכיסאות הם זוגות ומשפחות מהצימרים הסמוכים, הייטקונים, מתקיני מזגנים, חקלאים בולסי רגבים, וגם שלוש גרופיות בגיל צבא שעומדות מאחורי כולם ומתחילות לנענע את הסחורה כבר ב"לו יהי". כולם מכירים את המילים, ולכן בשלב הזה עוד יש להופעה וייב של ערב שירה בציבור. אבל זה עומד להשתנות: מדובר רק בשכבה שמתקלפת, צעד בדרך לחיבור אנושי, תרבותי, עברי, ישראלי. ולא פחות חשוב, לאחלה הופעה.

"מה היה רע בבאנג רגיל?" (צילום: רן בירן)

הלילה הוא שירים

בעידן שבו כל טינאייג'ר מחוצ'קן יכול להתיישב מול המחשב ולהפוך את תכולתן העילגת של מגירותיו לאלבום בכורה ומיד אחר כך לאוסף משולש, הופעות מוזיקליות ראויות הן עניין נדיר. עוד פחות שכיחים המקרים שבהם להקה מצטיינת יותר על הבמה מאשר באלבומי האולפן שלה. הגרובטרון כזאת, ומה שמפתיע זה שהם מצליחים לעשות קסמים עם שירים מיד שנייה - שמצד אחד כבר יש להם ביצועים מושלמים, ומצד שני לא יצעדו בשום מצעד ללא סיוע קלנועית.

כשהגרובטרון נוסדה ב־1996, בעמק יזרעאל, היא עסקה רק בקאברים לשירים לועזיים. לפני שש שנים היא עברה לשירים עבריים, ומאז הגרוברים נותנים בראש הברוש שבחצר. ביליתי איתם לא מעט בחודשים האחרונים: האזנתי לאלבומים שלהם, ראיתי את הדי.וי.די, ישבתי איתם בחדר החזרות בתל אביב, צפיתי בהם מהיציע באמפי של מבצר שוני בבנימינה, במועדון הבארבי בכפר סבא ובזאפה בהרצליה. והכל התחיל בהופעה ההיא בחמדת ימים, שבאה לי לגמרי בהפוכה. 

יצאתי לדרך הארוכה צפונה חמוש בכל הציניות והמגננות שאני ממילא עוטה כעיתונאי וכשדרן רדיו. את הלהקה כבר הכרתי, לכן הקדשתי תשומת לב יתרה לקהל. ניסיתי להבין אם מדובר באנשים שהתחפפה עליהם דעתם, או שיש פה משהו ששווה להפנות אליו זרקור. התשובה היא שיש כאן משהו שראוי לספר עליו, ולא להסתפק בזה: יש כאן משהו שחייבים לראות ולשמוע, וממש מוכרחים לחוות. אני מדבר על חוויה כי הופעה טובה היא לעולם לא סכום שיריה וביצועיה. צריך שיהיה בה עוד קסם מסתורי, עוד נס של תקשורת אנושית. יצירת מכנה משותף בין זמר לקהל, בין להקה לאוזניים, בין מילים לקישקע.

על הבמה בוקעים מהרמקולים שירים עבריים שמקודדים בגנום המוזיקלי של כולנו. כמעט אין סיכוי לשמוע אותם היום בהופעה; הם שייכים מזמן לעינת שרוף או לתוכניות כמו "ארבע אחרי הצהריים" בגלי צה"ל. בעולם הג'אז קוראים לזה סטנדרטים, יצירות שכולם מכירים ושכל אחד חייב לדעת לנגן. את ג'ורג' גרשווין, צ'ארלי פארקר ומיילס דייויס מחליפים יוסי בנאי, מתי כספי, חווה אלברשטיין, הברירה הטבעית ועוד ענקים מקומיים. אבל הביצועים הגרוביים והעדכניים לא רק עושים כבוד למוזיקה: הם גם מזכירים לך מאיפה הכל התחיל. מאיזה חומרים מוזיקליים יצוקים היסודות של המדינה.

להקה גדולה הגרובטרון. גם בממדים. בס, תופים, גיטרה, קלידים, שלישיית כלי נשיפה וזמר, שמונה גברים שמצטופפים על הבמה הקטנטונת בחמדת ימים ומפיחים חיים בקלאסיקות הנושנות. השלב הבא הוא ביצוע רוק משובח ל"זה קורה". מתברר שגם בלי הקול הגדול של אריק לביא, עליו השלום ואליו הגעגועים, השיר הזה עובד. זה לא רק הקול של דרור רומם - תמהיל פרוע של זמר אופרה, מנהל קרקס ויאצק - זה בעיקר הטקסט שכתב שמוליק קראוס שאורז לך את העבר וההווה והעתיד בעננת שום־דבר־לא־ידוע, ולמרות זאת קורא לך להמשיך הלאה, לנוע לנוע.

כשההופעה מתמשכת, הקצב עולה והאווירה מתחממת, מגיע גם "למה לא אמרת לי" הגאוני של לביא שכתב עמוס קינן, עוד יוצר ענק שנוסף לאחרונה לחגיגת המשוררים הגדולה שבשמיים. ואז מתבצעת תפנית תיאטרלית: דרור חובש מגבעת בוקרים ומבטא אנגלוסקסי ופוצח במונולוג של ספק חלוץ־ספק קאובוי טקסני על בני אמדורסקי ז"ל, שלום חנוך וחנן יובל יבדל"א, ועל חינגה שהם עשו כביכול עם מתנדבות מהקיבוץ בעיר הגדולה. הפתיח הזה מקדים ביצוע קאנטרי הילבילי ל"צרות טובות", שיר של השלושרים על איזה לאקי מאדר־פאקר שהביא בשתי עלמות יפות ותאומות שלא ידעו אחת על השנייה. מה אתם יודעים, אולי לפני שנולדנו באמת היה פה שמח.

"אנחנו לא נוסטלגיים, אנחנו נכנסים עכשיו למכונת הזמן ונוסעים אחורה, אל ההתחלה, כשעוד היו פה ביצות ועל כל חלוץ היו שלוש חלוצות לפחות". האורות מהבהבים, ערפילית חלל אלקטרונית מתנגנת מהסינתיסייזר של איתמר גרוס, ושלוש הגרופיות - שכבר יודעות בדיוק לאיזה שיר של יהורם גאון העסק הולך - מצמצמות מרחק לכיוון הבמה. זה השקט שלפני הקרחנה. רומם מתחיל לשיר לאט, מושך את המילים. הגיטרה של אייל הלר מצקצקת קצב לאורך כל הבית הראשון, ורק אחרי המשפט "אך היו יא חביבי נשים" רועמים כלי הנשיפה ומסמנים לגרופיות להתחיל לקפוץ. האחרים בקהל עדיין מרותקים לכיסאות, אבל מוחאים כפיים במרץ ושרים בקולי קולות את געגועיהם לבחורות עם קוקו וסרפן. מבעד לחלונות הענק אפשר לראות שבחוץ מתחיל לטפטף הגשם, שכמו בהזמנה גובר בהתאם לקצב ההופעה. בפזמון השני קמה אישה שכנראה לא נס ליחה, ומתחילה לפזז מתחת לבמה יחד עם הגרופיות. יא חביבי.

"יא וואראדי, כמה שלופים" (צילום: עידנית ו. דור)

קרקס פלשתינה

איפשהו בין נכסי צאן הברזל ניגנו הגרובטרון שיר מקורי, כזה שלא הכרתי ולא גדלתי על ברכיו, אבל הצליח להפוך לי את הבטן כבר מהבית הראשון. זה שיר על מישהו שמסתגר באוהל ולא מוכן לצאת עד שיגיעו חדשות טובות. מן חוני המעגל, רק שבמקום לחכות לגשם הוא מחכה שייגמרו הפיצוצים, שמהדורות החדשות ייפתחו במזג האוויר, שיהיה פה נורמלי. בסוף השיר יש פיפסים של חדשות מקול ישראל, ודן כנר מקריין בחגיגיות את הידיעה על הסכם שלום כולל במזרח התיכון, לחיצות ידיים, משק כנפי ההיסטוריה וכל זה. המהדורה מסתיימת בידיעה שהגיעה זה עתה - "בים השחור התגלה מצבור של אסקפיזם טהור". השיר הזה החזיר אותי שוב אחורה, והפעם לא לתקופה שבה נוצקו היסודות של המדינה.

זה היה חורף 2002, שהסתיים במבצע "חומת מגן". כל יומיים התפוצץ משהו - אוטובוסים, בתי קפה, חדר אוכל של מלון באמצע ליל הסדר. לראשונה בחיי קלטתי שלחיות פה זה אשכרה פחד מוות. ואם זה המצב, ואם אין שום סיבה לחשוב שהוא הולך להשתנות, למה אני צריך את זה? עד אז לא היו לי מחשבות נטולות תקווה כאלה, אבל בבת אחת נשבר לי מהכל. ביטלתי את המנוי לשני העיתונים שהעירו אותי כל בוקר, ניתקתי את הטלוויזיה מהכבלים והחזרתי את הביפר לעבודה. הסתגרתי במוקטעה שלי, והמציאות היחידה שהורשתה לחדור פנימה הגיעה אחת לשבועיים בשקיות של 50 גרם.

באותה תקופה, יחד עם דור שלם שכבר לא דרש שום דבר מאף אחד, הפכתי לנער הפוסטר של האסקפיזם. ההפך המוחלט מהאנשים שהוציאו את הזמן על ביצות וכבישים. מאז הייתי לגמרי שווה נפש עם ההחלטה לצמצם את הקשרים שלי עם המדינה והעם למינימום ההכרחי. אבל כשהגרובטרון עמדו שם על הבמה ועשו את הקטע שלהם, והקהל עשה את הקטע שלו, הרגשתי לראשונה מאז לא־יודע־מתי שאני לא רק כועס על המדינה שנהייתה פה: אני גם מתגעגע לזאת שאומרים שהיתה פה.

הגרובטרון עשתה את המעבר שלה לשירי ארץ ישראל בסתיו 2003. אני מאמין שפניית הפרסה לעבר השירים שיצרו את התרבות המקומית היתה ניסיון - אולי לא לגמרי מודע - לאתחל את הקהל, לחזור לימים שעוד היה צ'אנס ליצור פה משהו טוב. הרי אם מוסיפים לשירים עצמם את ערמות החציר והעששיות שעד לא מזמן שימשו תפאורה להופעות, ואת השם שקורץ לחבורת הזמר האלמותית ההיא, אפשר פתאום להאמין שעוד לא מאוחר לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.

מחר בבוקר עוד רחוק, ובינתיים אנחנו ב"ספירת מלאי" של יוסי בנאי. הקהל כולו על הרגליים. רומם מזיע מהתאורה ומהבחורות ההן, אבל עדיין שר כאילו רק עכשיו התחילה ההופעה. בחוץ יורדים ממטרים כבדים, ובפנים מדינה אחת, פעמיים ים, עם אחד עתיק, שני שרים בלי תיק ואחד אלוהינו. זה השיר הראשון שכתב בנאי המנוח, והוא כנראה יהיה אקטואלי לנצח. באמצע הביצוע עוברת הלהקה לקצב של הורה, ורומם נועץ אצבע באוזן ומכריז "מודיעים לי עכשיו באוזנייה שבכור הגרעיני בדימונה אלקטרונים רוקדים במהירות ההורה. מרמת היקום ועד רמת האטום, הכל סובב במעגלים. אז לרקוד חברים, לרקוד". וזה עובד. בהתחלה בבודדים, מעגל של ארבעה אנשים שהולך ומתרחב ויוצר מעגלים נוספים, קטנים יותר, שאליהם מצטרפים אחרוני המתביישים. איכשהו זה נראה להם טבעי לחלוטין לרקוד הורה באמצע בר, אולי אפילו מתבקש.

השיר האחרון לפני ההדרנים הוא "שיר בבוקר בבוקר", או בשמו העממי "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם". בגירסה של שלמה ארצי היו בו המילים "והוא צוחק גבורת דורות מן ההרים", או "דגנים עולים מול פניו מבין חריצי המדרכת". בקאבר הגרובטרוני סולקה הפסטורליה, ומה שנשאר מהמדרכת ומגבורת הדורות זה הפזמון שכולם מכירים. במקום בתי השיר שואג רומם אל המיקרופון טקסטים שבהתחלה נשמעים מוכרים, ולאט לאט מתבררים כציטוטים ממגילת העצמאות: "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". הנה עוד אקט שבכל מקום אחר היה נחשב לסהרורי - ובהופעה הזאת מכה לך חזק בבטן, דוחף לך בפרצוף את הפער בין החזון למציאות. בין מה שהיה אמור להיות פה לבין מה שיש.

"הפריט הבא: תוף מרים. אני שומע 300 שקל?" (צילום: עידנית ו. דור)

מה עוד אפשר לרצות

כמה שבועות אחרי ההופעה בחמדת ימים התקשרתי לרומם, ושאלתי אם אכפת לו לפגוש אותי לשיחה בארבע עיניים. רציתי לברר למה הוא לא קורא לעבודה שלו נוסטלגיה, ולמה גבר שגדל בדור שלי מתרפק על זמר עברי, מגילת העצמאות, חלוצים ולו יהי. הוא הציע שניפגש בשדות שבין קיבוץ תל יצחק למושב אודים, על איזה גשר מעל מסילת רכבת שרק דרכי עפר מגיעות אליו.

השם המלא הוא דרור אהבה רומם, ואני מניח שהוא מכיר את כל הבדיחות שאתם מגלגלים עכשיו בראש. ירדתי איתו מהגשר אל תוך השטחים החקלאיים, ודישדשנו על כורכר רטוב עד שהגענו לביצה. כן, מה אתם יודעים, בישראל עוד יש פה ושם דוגמיות של ביצות - עם יתושים וריח של אדמה כבדה וספוגת מים, בוץ שחור ודביק, קורמורנים ועשב גבוה ונוצתי שתוסס כשהרוח מזיזה אותו.

רומם נולד לפני כמעט 40 שנה, בתאריך העברי המחייב ה' באייר. הוא גדל ביוקנעם המושבה והתחנך בעמק יזרעאל. כשהוא לא על הבמה או בחזרות הוא עובד כשיפוצניק, כי הוא אוהב לעבוד עם הידיים וכי פה זה לא אמריקה: לך תפרנס ממוזיקה ילדה בת עשר וילד בן ארבע משתי נשים שונות.

דיברנו עד שהשמש ירדה על הביצה, בין השאר על חמדת ימים ועל זה שהגרובטרון בדיוק ציינה שש שנים למעבר שיזם רומם למוזיקה עברית. נגענו בתהליך שעובר על הקהל, מהא־קפלה ועד פתאום קם אדם, עמדנו על החיבור הטבעי של הישראלים למקורות המוזיקליים האלה, לשירים שעליהם גדלו. אני תרמתי מצידי משפט של ברל כצנלסון, שהיה תלוי פעם במשרד של אבא שלי בבית ברל: "דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות". מבחינתי, אמרתי לרומם, זה הערך המוסף הגדול של הגרובטרון: אתם מזכירים לאנשים כמוני שמילים כמו "אהבת הארץ", "ציונות ו"מולדת" הן לא נחלתם הבלעדית של אנשי ארץ ישראל השלמה. שכולנו שייכים למקום הזה, ושלכולנו יש אחריות מסוימת לעתידו הלא בהיר במיוחד.

רומם הבהיר לי שבניגוד אלי, לו אין שום טענות למדינה או בכלל. גם הוא, כמו כולם, היה רוצה מנהיגים שידאגו יותר לרווחת העם ופחות לרווחת ישבנם, אבל גם בלי זה אפשר להסתדר לא רע. להתנתק מהאקטואליה כדי לחיות את החיים הקטנים שלך בשקט זה לא אסקפיזם מבחינתו; זה טבעי, אנושי ונורמלי. אז מה כן עונה להגדרה אסקפיזם במילון שלך, שאלתי. פשוט מאוד, הוא אמר: כמה עשרות אנשים שרוקדים הורה במקום חשוך על פסגה של הר, שמשלמים כסף כדי להימלט אחורה בזמן אל ימים שלא יחזרו לעולם.

נדמה לי שאני מבין למה הוא מתכוון, ולמה הוא לא קורא לזה נוסטלגיה. כשאני והוא רוצים לברוח, אנחנו פשוט עושים את זה עם חומרים אחרים ובדרך אחרת. אבל לכל אורכה, בלי ספק בכלל, אנחנו שומעים בדיוק את אותה מנגינה.