לא רואה את הלבן בעיניים, אבל זה לא מפריע לו
אם תראו איך גדי ירקוני גולש סקי, לא תבינו למה מישהו מאחוריו מתעקש לתת לו הוראות. הטכניקה שלו בהחלט טובה, אבל ירקוני הוא עיוור נכה צה"ל. בראיון הוא מספר איך גולשים בלי לראות כלום ("משתמשים במספרים"), למה זה כיף ("הלבד על ההר") ומה קשה ("בחרמון מנסים לבלבל אותי")
ירדנו מעט במדרון, והתיישבנו לשמוע את ירימי מסביר איך לימד את גדי לגלוש, וכיצד הם גולשים יחד. השיטה די פשוטה: ירימי גולש מאחורי גדי ומשתמש במספרים כדי לדמות את המסלול (1 - הקצה השמאלי של המסלול, 10 - הקצה הימני). כשאיל סופר בסדר עולה הם גולשים למטה וימינה, וכאשר הוא סופר בסדר יורד, הם גולשים שמאלה.
בעזרת המספרים, ירימי נותן לגדי מושג לגבי מיקומו ביחס למסלול, ומאותת לו מתי עליו לפנות כדי לרדת את המדרון בבטחה. זה נראה קל, אפילו ממש קל, אבל בסופו של דבר אף אחד אחר בקבוצה לא מסכים לנסות לגלוש עם עיניים מכוסות.
השבוע, כמעט שנה אחרי, חזרתי לגדי כדי לנסות ולהבין איך אפשר לגלוש בלי לראות כלום ובלי לגעת באף אחד ובשום דבר, איך הכל התחיל ומה בספורט החורף הפך לכל כך ממכר בעבורו.
מלבנון - לחרמון
הקשר בין ירקוני לירימי נוצר בשירות הצבאי, דרך מכר משותף. לאחר שירקוני התעוור במארב בלבנון, נהג ירימי לקחת אותו איתו לגלוש בחרמון מדי שנה. לאחר עשור נפתח פרויקט מיוחד של יחידת האלפיניסטים במימון תורם פרטי, שפתח את דלת הגלישה לנכי צה"ל עיוורים ומשותקים.
מדי שנה נחשפו לספורט כמאה נכים (כ-400 איש עד היום). המוצלחים והמתמידים שבהם מצאו עצמם נוסעים בחורף עם המדריכים שלהם לגלוש בחו"ל.
איפה אתה חושב שהספורט באמת תפס אותך? בטיסה הראשונה לחו"ל?
ירקוני: "אין ספק שהטיסה הראשונה לחו"ל עשתה מהפך. בחרמון הייתי כל הזמן על התחת, כל הזמן נפלתי. ואז הגענו לצרפת, ומהרגע הראשון הפסקתי ליפול. זה לא שגלשתי טוב, אבל השלג היה כל כך יבש, ועם כל תנועה שעשיתי הוא הגיב אליי. זה לא אמבטיית הקרח והמים שיש בחרמון, שבה אתה עף על כל טעות קטנה. תוסיף לזה את ההנאה של חוסר הלחץ מצד גולשים בחרמון ואת רוחב המסלולים בחו"ל - ואתה מקבל חוויה אחרת".
אתה מרגיש לפעמים פחד בגלישה?
"לפני צניחות בצבא פחדתי, אבל בגלישה אין פחד. גם כי יש מדריכים טובים, וגם כי פשוט אין. יש בזה משהו ממכר מאוד - באוויר, בשקט, ובכל מה שמסביב: אוכל ויין, אווירה שונה, שפה שונה. זו פשוט חופשה אולטימטיבית. אתה לבד על ההר".
הייתה לך איזושהי התרסקות שאתה זוכר?
"פעם נכנסתי עם הראש בעמוד. זה היה ממש בהתחלה, בחרמון, כשלא ידעתי בכלל לגלוש. איכשהו עלינו עם הטי-בר לשיאון, ובירידה מהשיאון לכיוון מסלול החתול נכנסתי בעמוד של הטי-בר עם הראש. היה איזה זעזוע מוח קל, אבל לא הייתי צריך פינוי. בתכל'ס אני רגיל, זה קורה לי גם בלי קשר לסקי שאנשים מכניסים אותי בעמודים. לכן, קודם כל הרגעתי את מי שהכניס אותי בעמוד.
"למחרת הרגשתי את ההשפעה, כי לאורך כל הגלישה פחדתי מכניסה בעוד עמוד. כל פעם שהמדריך אמר לי שיש אנשים, או משהו מקדימה - טראח, נפלתי. מספיק שהוא אמר לי שיש משהו 200 מטר קדימה, וכבר הייתי על השלג. כל כך התעצבנתי ביום ההוא, שלקח לי כמה ימים להירגע. מאז כמובן אני חובש קסדה, משהו שהוא ממש חובה - בין אם אתה רואה ובין אם לא. כמו באופניים".
הצלחת להדביק גם את המשפחה?
"לא. אשתי ניצן עוד לא עשתה סקי, אבל הבן שלי מדבר על זה הרבה. הוא כבר בן ארבע, והשנה אקח אותו לחרמון בפעם הראשונה. הוא כבר מסתכל לפעמים ביורוספורט על תחרויות סקי וכאלה; זה ממש מדליק אותו. הוא גם כל הזמן מבקש שיראו לו את הסרט שיש עלינו ביו-טיוב. הוא מוכן נפשית לזה שהוא הולך לגלוש, ואני מקווה שמהר מאוד הוא יידע לכוון אותי ולקחת אותי".
אתה עדיין עולה לחרמון?
"כן, עדיין מתאמן שם. היום אני ברמה לגלוש את מסלול המועדון, שהוא דליל יותר, ממש לא כמו החתול. זה תלוי גם בכמות ימי השלג שלנו - כשיש יותר ימי שלג התנועה דלילה יותר, אבל אם יש בסך הכל 3-2 שבועות שלג כמו בשנה שעברה, כולם באים ביחד".
איך מתייחסים אלייך?
"בחרמון קשה מאוד, כי התרבות הישראלית בעייתית. אנשים עולים גם בלי לדעת לגלוש, העיקר שלא ייצא שהם שילמו על סקי פס וסנובורד לחינם. הם חייבים לעלות - ולא משנה להם איך הם יצליחו לרדת.
"באירופה אנשים רואים אותך, את המגבלה שיש. פה זה ברמה שמישהו ינסה לבלבל אותי עם הכיוונים ויצעק 'שמאלה-שמאלה', 'ימינה-ימינה'. קרה לי ששמעו את המדריך מסביר לי ונכנסו לו בדברים כדי לבלבל אותי. חוץ מזה, קרה שנכנסתי במישהו בטעות, והוא עקף אותי ונתן לי מכה קטנה. האנשים בחרמון לא רואים, ואין להם סבלנות להסתכל שנייה להבין מי עומד מולם".
חשבת פעם על סנובורד?
"תן לי קודם להתמקצע בסקי, ונראה. סנובורד נראה לי יותר התפרעות, יותר קפיצות, וכל הכיף זה כשאפשר להתפרע. בינתיים טוב לי עם הסקי".
מה יש לך לומר למי שאומר שזה מפחיד?
"מפחיד זה לא, פשוט צריך ללמוד לשלוט. גולשים בהתחלה על מדרון מתון מאוד, וזה מתפתח עם הניסיון. אני יכול לגלוש היום על הכל, רק שבמסלול שחור אגלוש יותר לאט".
איפה אתה רוצה להיות בעוד חמש שנים מבחינת הגלישה?
"לא יודע. האלפיניסטים בקטע של מהירות, מעודדים אותך כל הזמן לגלוש מהר. אבל הייתה לי פעם מדריכה באוסטריה שאמרה לי 'עזוב, המהירות תבוא לבד' - וזה נכון. אני לא רץ, לא מתרכז במהירות, אלא בלגלוש נכון. ככל שהטכניקה טובה יותר, כך אני גם מהיר יותר וגם מרגיש יותר ביטחון. ובטח שזה גם בטיחותי יותר.
"אני לא מדמיין את עצמי עוד חמש שנים, אלא פשוט משתפר משנה לשנה. מה שיפה הוא שביום הראשון של השנה שאחרי - אתה כמו ביום האחרון של השנה הקודמת. אתה לא מפספס או שוכח דברים, תוך שעה-שעתיים אתה שם. וכמה שמבלים יותר על השלג, ככה נהיים טובים יותר".
באופק: אולימפיאדת 2014
את הנסיעה חזרה מביתו של גדי בבית עובד אני מנצל כדי לשמוע מירימי, מנהל מכירות בחברה לשיווק ציוד רפואי, את סיפור הפרויקט. הכל החל לפני ארבע שנים ביוזמת מפקד היחידה לשעבר, שרתם לטובת העניין תורם קנדי.
הרעיון היה לפתוח צוהר לנכי צה"ל ולסגור בעבורם מעגל - הם אמנם נפצעו בצבא, אבל דרך הצבא הם גם לומדים ספורט שאי אפשר לקבל בבית הלוחם או בחדרי הכושר. מדי שנה עלו כ-100 נכים לחרמון, ומתוכם אפשר לומר שגרעין של 30-20 נדבקו בחיידק.
ירימי: "החוויה לנכים עצומה. רובם בעלי מגבלה פיזית, והקצב שלהם הרבה יותר איטי. הסקי מביא אותם למקום אחר, גם ברמת העצמאות. עיוור למשל לא צריך לשים יד על כלב נחייה או להשתמש במקל, הוא פשוט טס במהירות של גולש רגיל. כך גם המשותקים, שכל החיים שלהם מתנהלים בקצב של כסא גלגלים - 2 קמ"ש - ופתאום על המונו-סקי (מתקן גלישה בישיבה לנכים - ע.ל.) הם מגיעים למהירות של עשרות קמ"ש.
"גדי ואני חברים מאוד-מאוד טובים דרך חבר שלו מהצוות עוד לפני הפציעה. כל העניין של הסקי קירב אותנו הרבה יותר. כיום גדי מועמד להיות גולש סקי מקצועי, כשהאולימפיאדה על הכוונת. אנחנו כרגע נמצאים בתהליך של קביעת פרמטרים, בהתאם להנחיות העולמיות, להקמת נבחרת מקצועית לתחרויות. יש לזה כבר תקציב ב-2010".
עודד לביא, מנהל מדיה בחברת תיירות הסקי SkiDeal , שסייעה בארגון המסע של קבוצת הנכים
לפנייה לכתב/ת 
