היה בהאיטי: הלב נקרע. החזה התמלא גאווה

בבוקר יום ה', 15 בינואר 2010, נקראתי בדחיפות אל משרדי הנהלת משרד החוץ והתבקשתי לצאת כחלק מהמשלחת הישראלית להאיטי מוכת האסון. כעובד משרד החוץ זה 20 שנים, התאפשר לי לטפל בעבר במספר אסונות בסדרי גודל שונים. האחרון שבהם היה רעידת האדמה בל'אקווילה שבאיטליה, אז כיהנתי כקונסול ישראל ברומא. מימדי האסון בהאיטי עלו על כל האסונות בהם טיפלתי בעבר גם יחד.

עוד באותו היום התייצבתי עם שלושה חברים נוספים במחנה גנדי ברמלה, שם חברנו לאנשי פיקוד העורף. עברנו תדריך ראשוני, קיבלנו מספר חיסונים והשתתפנו בדיון הטרום-יציאה לשטח של כל הגורמים, בראשותו של סגן מפקד המבצע.

רופאים ישראלים בפעולה‏ (צילום: AP)

1

2

3

4

5

התכנון היה לשגר לפורט או-פרינס שני מטוסים: אחד מאויש באנשי פיקוד העורף, מאבטחים, אנשי משרד החוץ, משטרה (מז"פ), זק''א וכו' - בסך הכל 220 איש. במקביל היה אמור לצאת מטוס מטען של אל-על מסוג ג'מבו 747 עם כל הציוד הנדרש.

בדיון התבקשתי על-ידי מפקד המבצע, תת-אלוף שלום בן אריה, להצטרף למטוס המטען, כדי להתמודד עם תרחישים לא-צפויים כמו נחיתה של מטוס אחד בפורט-או-פרינס ואחר בנמל התעופה של סנטו דומינגו - או להיפך - על כל התיאומים הנדרשים במקרים כאלה. בשלב זה עדיין לא היה ברור היכן ינחתו המטוסים ואם יהיה פיצול או לא. החלטתי, בעצה אחת עם דובר המשלחת, להצטרף למטוס התובלה.

יוצאים לדרך

שני המטוסים המריאו בשעה 5:00 של יום ו', 16 בינואר. מטוס הנוסעים עשה את  דרכו ישירות לפורט-או-פרינס ומטוס המטען עצר בניו-יורק לתדלוק ומשם המשיך להאיטי. גם בשעה מוקדמת זו של הבוקר, טרם התקבל אישור לנחיתה בהאיטי. אלוף פיקוד העורף, יאיר גולן, עלה על שני המטוסים לאחל אישית הצלחה לכל המעורבים במשימה.

חייל נושא תפילה בהאיטי מוכת האסון (צילום: עפר מזר)

במקביל, הגיעו אנשי משרד החוץ לרפובליקה הדומיניקנית - שם שוכנת שגרירות ישראל - והחלו להיערך לקראת יציאה לשטח. הם יצאו במסוק אמריקני לפורט-או-פרינס, חברו לשגריר עמוס רדיאן שכבר שהה בשטח, והחלו בתיאומים הנדרשים אל מול האמריקנים. במסגרת התיאומים נמצא מגרש כדורגל בסמוך לנמל התעופה, בו ניתן יהיה לפרוש את הכוחות ואת בית החולים. הצוות המקדים לן באותו הלילה במתחם הקונסולרי של השגרירות האמריקנית בפורט-או-פרינס.

משרד החוץ, תוך הפעלת השגרירות בוושינגטון, הצליח לקבל את אישור מהממשל האמריקני להנחית את המטוסים בפורט או-פרינס עצמה. אפשרות זו הייתה עדיפה על פני החלופה - נחיתה בסנטו דומינגו -וחסכה שעות יקרות מפז בפרישת בית החולים. ביממה שלאחר הנחיתה הצילו רופאים ישראלים כמה אזרחים מקומיים, וצוותי החילוץ הצליחו - בתום מבצע שארך כשש שעות - לחלץ אדם שנלכד תחת ההריסות. 

המטוסים אמנם קיבלו אישור לקראת נחיתה בפורט או-פרינס, אך בכל זאת נאלצו לחוג כשעה כל אחד מעל נמל התעופה. הכוחות האמריקניים, ששלטו במרחב האווירי, דיללו את מספר המטוסים על הקרקע ורק אז אפשרו לנו לנחות.

נוחתים - ומיד מתחילים לפרוק

המטוס הראשון הגיע בשעה 1:30 ופרק 220 מאנשינו. בתיאום מוקדם עם צוות החלוץ, הועברו כמה מאנשי פיקוד העורף אל האתר שנקבע לפרישת בית החולים. בשטח נותרו רק אנשי התחזוקה של פיקוד העורף, שסייעו בפריקת מטוס המטען אשר נחת כעבור כשעה.

מיד לאחר הנחיתה חברתי לצוות המקדים של משרד החוץ, שכבר תאם עם האמריקנים את פריקת מטוס המטען. חיילים אמריקנים, בשיתוף עם צוות של פיקוד העורף, החלו לפרוק את המטוס. הפריקה נעשתה באמצעות ציוד מיוחד והסתיימה רק כעבור חמש שעות.

אנשי המשלחת בפורט-או-פרינס (צילום באדיבות עפר מזר)

לאורך כל הלילה העברנו ציוד במשאיות אל מתחם בית החולים הישראלי. צוות של פיקוד העורף עבד עם שתי מלגזות כדי לפרוק את הציוד אל הקרקע, ורק בשעה 4:00 (שעון מקומי) לפנות בוקר נערך מסדר כללי וניתנה פקודה לפרוש את בית החולים הצבאי עד 12:00 בצהריים. ואכן, תוך שמונה שעות עמד בצורה כמעט מושלמת בית חולים שדה, אופרטיבי לחלוטין, מוכן ומזומן לקבל חולים.

ישנים תחת כיפת השמיים

עבודות ההכנה של השגריר ואנשי פיקוד העורף הציתו את השמועה לפיה ישראל הקימה בית חולים שדה בהאיטי. מאותו רגע, החלו זורמים למקום פצועים - הן מהשטח והן מבתי חולים אחרים בבירה. אלה הרגעים שבהם נופל לך האסימון שאתה חלק מפרויקט ערכי, הומניטרי ונאור מן המעלה הראשונה.

מטפלים בפצועים ולנים תחת כיפת השמים (צילום באדיבות עפר מזר)

בימים הראשונים לנו על הקרקע, תחת כיפת השמיים. היתושים המקומיים - כך התברר - רואים ב'אלתוש' הישראלי מעדן מלכים. הם זללו אותו, ואיתו גם את עורנו הרגיש. בבוקר קמנו כמי שנתקפו פריחת נמשים אלימה.

בשלב זה לא היו מים זורמים או בתי שימוש כימיים, ואם רצינו לשטוף את עצמנו - עשינו זאת במים מינרליים. אם זה לא מספיק, במהלך השבת אף חווינו פעמיים רעידות משנה (After shocks) בעוצמה של 4.5 בסולם ריכטר.

עבודתנו - עבודתם של אנשי משרד החוץ בשטח - הייתה קריטית להצלחת המבצע. בדיון בן שעה וחצי שערך פיקוד העורף בווידיאו-קונפרנס (לא להאמין איך העסק עבד בלי אף תקלה, עם מסך LCD ברור, מערכת הגברה, באמצע שום מקום, ללא חשמל ותשתיות) לא פסקו התשבוחות. 

מוכי אימה, בכי והלם

את המראות שראו עיניי בבירה ההרוסה לא אשכח לעולם. גופות מכוסות עיי חורבות, אנשים מוכי אימה מסתובבים אנה ואנה בין ההריסות, בכי והלם. המראות הללו לא הרפו ממני גם כשנקראתי לשוב ארצה, בליל ה-19 בינואר, כדי להחליף אותי בעובד אחר.

אני כותב את הרשמים שצברתי בהאיטי האומללה גם כדי לספר איך ישראלים טובים ואמיצים מקימים בית חולים שדה תוך עשר שעות - בית חולים שהופך בן-רגע לגדול והמשוכלל ביותר בהאיטי כולה. אני כותב כדי לספר איך הרופאים שלנו הצילו חיים מהשנייה הראשונה שבית החולים הפך אופרטיבי, ואיך צוותי חילוץ כחול-לבן מצאו ניצולים חיים בין ההריסות. המחזות הללו מילאו את חזי גאווה. גאווה שאני ישראלי.

בית החולים המשוכלל ביותר בהאיטי (צילום: עפר מזר)

בדרכי חזרה ארצה, בחדרי במלון בסנטו-דומיגו, צפיתי ב-CNN - רשת חדשות שלא ממהרת לשבח את ישראל. הכתבת שאלה מה שרבים וטובים בהאיטי, מקומיים וזרים, שאלו בתמיהה: כיצד זה שישראל הקטנה מגיעה מהצד השני של העולם ומקימה את אחד מבתי החולים המשוכללים שניתן להעלות על הדעת? כל זאת בעמידה בטווחי זמנים קצרים ויעילים, כשלעומתה, מדינות אחרות - גדולות, עשירות וקרובות יותר - לא מצליחות (או לא רוצות) לעשות זאת.

ברדיו האיטי, אמר השדרן בהתרגשות גדולה, שהישראלים הגיעו לסייע למרות שלא היו להם

 כלל אזרחים לכודים בין ההריסות. הם עשו זאת בשל לבם הטוב והערכים המכוונים את מעשיהם. איך אפשר שלא להתגאות בהיותך ישראלי ברגעים כאלה?

ד"ר עפר מזר, איש משרד החוץ ששב מהאיטי