גברים על פי מעצבי העל

אחרי ההפקות המרהיבות שמלוות בעשרות דגמים ודוגמנים בהתאם, ההוכחה האמיתית לגדולתו של בית אופנה נתונה כעת ביכולתו להעלות את התצוגה לרשת בשידור חי. בשורשי התופעה ניתן היה לצפות כבר בעונה הקודמת, אך כעת נראה שהיא תופסת תאוצה. ואכן, השלושה שבחרו להציג לקהל מעריציהם את הדבר האמיתי בשידור חי היו ברברי, פראדה ודולצ'ה וגבאנה. שלושת אריות התעשייה הללו יוצרים משולש מוזר בו ברברי זר לקשר האיטלקי של דולצ'ה וגבאנה ופראדה, אך פראדה זרה לשתי הדמויות הגבריות.

התצוגה האחרונה של כריסטופר ביילי לקו הנשים של לברברי היתה אחד האירועים החשובים של שבוע האופנה הלונדוני, שברברי נעדרה ממנו זה כמה שנים. לשמחת כולם הציג ביילי קולקציה שהצליחה לשאת אל על את המסורת החזקה של ברברי וליצור שלל פרשנויות לטרנץ' האהוב. הציפייה שהמעצב יצליח לעשות את אותו הדבר באגף הגברים היתה ברורה למדי.

ביילי העלה אל המסלול, בזה אחר זה, וריאציות שונות של כל מה שאנחנו תופסים כצבאי. בעוד שרוב הדימויים הצבאיים – בצורת מדליות וכדומה – נותרו בחוץ, הגזרה והכפתורים מילאו את מקומם. כמו כן, הנוכחות העזה של המעיל בגרסה הישרה, שהקשיחות שלה לא הפריעה למעילים לשדר קלילות נערית, חיברה את המראה גם לגלוחי הראש האנגליים וגם לאנשי המוד. ביילי הצליח לתבל את המראה של ברברי במידה מדויקת של חספוס מחד ואלגנטיות מאידך. הכל בהתאם להלבשה היומיומית ותוך שימת דגש על הצווארון, שישוב גם בתצוגות אחרות.

הצלע הגברית איטלקית, היא דולצ'ה וגבאנה, חזרה אחורה כדי ליצור מראה של פועל איטלקי בכל שעה משעות היממה. כשברקע מוקרנים קטעים מסרטו האחרון של ג'וזפה טורונטורה "Baaria", באו ועלו בתחילה דוגמנים בלוק קלאסי, שבזכות הקסקט הצליח גם לשדר נעורים וגם למקם אותנו בתקופה שאליה הביטה התצוגה. המשך התצוגה נתן מקום גם למה שהזכיר בגדים תחתונים, בסוג של גטקעס מהוהים ובגופיות חשופות, לצד בגדי עבודה חשופים יותר ופחות, והסתיים דווקא בחליפות טוקסידו. המדהים בתצוגה זו, בדומה לזו של ברברי, היתה היכולת לעשות שימוש בעבר כדי ליצור משהו חדש ועדכני לחלוטין. עדיין, ולמרות שהנושא הצבאי (שהקיף חלק ניכר מהתצוגות במילאנו) נעדר מתצוגה זו, בלטה גם כאן הרוח הלאומית, שבגרסה הסיציליאנית נשענה על קו נוסטלגי, כביכול רך יותר.

השתמשו בעבר כדי ליצור משהו חדש. דולצ'ה וגבאנה (צילום: רויטרס)

אל מול שני המותגים הללו, התצוגה של פראדה יצגה בסופו של דבר את חוסר היכולת של מיוצ'יה פראדה, האישה שמאחורי בית האופנה, לקחת חלק בדימויים לאומיים צבאיים וגבריים כמו אלה שסיפקו ברברי ודולצ'ה וגבאנה. פראדה בחרה לחזור אל שנות השבעים ולתת מקום לצבעוניות של אותו עשור אך בגונים דהויים יותר. בחירה נוספת של המעצבת – להתמקד בסריגים – חיזקה את הקשר של הקולקציה הנוכחית למסורת הסריגה האיטלקית שבראשה מיסוני. אבל אפילו יותר מכך נתנה הבחירה בסריגים מקום לנעורים הנחשקים שמייצרת פראדה בהצלחה כבר כמה עונות. מי שלא היססה והעלתה למסלול בגברי גם דוגמניות לבושות בקולקציית הריזורט שלה, הפכה את הסריג לפריט שהצליח לשבור מעט את הקו הישר של הקולקציה.

מייצרת נעורים נחשקים. המסלול של פראדה (צילום: רויטרס)

מעבר לשלישייה המדוברת, שבוע האופנה במילאנו נשא רוח קודרת קמעה. בעוד ששבוע האופנה האחרון לנשים היה חלומו של עורך אופנה, אם לשאול את דבריה של עורכת ווג האנגלי אלכסנדרה שולמן, הרי שבאגף הגברים נראו עדיין השפעות ניכורת של המיתון. כאילו לא הצליחו המעצבים להשתקם מהקשיים של השנים האחרונות, היתה הרוח הכללית רוח המלחמה. כל זה לא פגע כלל באיכויות של הקולקציות, ואלי אף שיפר אותן, אך

 עדיין היה דבר מה קשה לעיכול בנוכחות העזה של הרוח הצבאית ובסבר הפנים הקשה הכללי. הביטוי העז ביותר לכך נראה אצל ג'יאנפרנקו פרה, שיצר כמה וכמה מעילי צבא ארוכים וגסים, שהזכירו את המעיל הקשיח של ניל בארט מהעונה הקודמת. בסיפור המלחמתי שלו לא היה מקום למרד הנעורים שעטף את הסיפור של ברברי וריכך אותו. הוסיפה לכך הבחירה לאבזר חלק מהדגמים בתיקי פאוץ' בעלי חגורות ארוכות ודקיקות שנכרכו סביב פלג הגוף העליון, והדגישו עוד יותר את תחושת מצב החירום.

דוגמה לקשיחות אחרת, פסימית במיוחד, שדווקא התרחקה מדימויים צבאיים, הציג אלכסנדר מקווין. בדומה לביילי, גם למקווין המתינו במילאנו ציפיות רבות, אחרי שתצוגת הנשים האחרונה שלו היתה לא פחות מגאונית. לאחר התצוגה, ברור למדי שמקווין הצליח להתמקם במקום ששייך אך ורק לו. בחלל עירום שרצפתו והעמוד המרכזי והיחיד שבו חופו בטפט, הציג המעצב קולקציה שכל כולה הדפסים. החליפות הראשונות הזכירו הדפסים שנעו בין דימויים מזרחיים לקירות המפורסמים של הסבנטיז, אך במבט קרוב יותר התגלו כגולגולות על רקע קרוב לאמנות גותית. בהמשך נתן מקווין מקום גם להדפסי בטיק על גבי בדים קשיחים ולהדפסים שמזכירים שפיכת צבע על קנבס. כולם כאחד היו נתונים באווירה קשה, כשמדי פעם כוסו פני הדוגמנים לגמרי, כשרק עיניהם מבצבצות מבעד להדפס שעטף אותם.

קולקציה שכולה הדפסים. אלכסנדר מקווין (צילום: רויטרס)

מן העבר השני, ובמקום נעים וקליל יותר, עומדות הקולקציות של ז'יל סנדר ושל ג'ון סרווטוס. בתוך שבוע אופנה בועט, שרוב הנעליים בו היו מגפי שרוכים צבאיות, והצווארונים חנטו בו את הדוגמנים, הקולקציה של ראף סימונס לז'יל סנדר היתה כול כולה ניקיון וקווים ישרים. אלה הופרעו בשקט על ידי כיסים שגדלו יתר על המידה והופיעו בחלקים שונים, אם על גבי החולצה, ואם במקומם הטבעי, בצדי הז'קט. סרווטוס, לעומתו, הציג מראה שכבות משוכלל וחמים, שהפך את הקולקציה שלו לאופציה החמימה ביותר לחורף הקרוב. בעוד שרבים מעמיתיו לא ידעו כיצד לפתח את חליפת שלושת החלקים, ובהתאם חסכו לא פעם מהדוגמנים לבישת חלקים תחתונים, עטף סרווטוס את הדוגמנים שלו בכמה שיותר שכבות. בין כל אלה בלטו הצעיפים, שכמו היו השחקנים הראשיים בתצוגה שהתחילה באפור, המשיכה לכתם קצרצר של סגול חציל, עברה לכמה רגעים לחום, ונחתמה בשחור הנצחי.

הרוח הלאומית בגרסה סיציליאנית. עוד דולצ'ה וגבאנה (צילום: רויטרס)