סיוע בהאיטי לשיפור הדימוי העצמי

טעות היא לחשוב שהסיוע ההומניטרי של ישראל בהאיטי נועד רק לצרכי תדמית חיובית בעיני העולם. לא פחות חשוב ממה שמשדרים לאחרים, חשוב אולי ואף יותר - מה שאנו מספרים לעצמנו.

בעידן התקשורת הגלובלית רב הפיתוי להאמין שהסברה ותדמית הינן חזון הכל ומזור לכל מצוקה מדינית. על כן, כל פעם שישראל נקלעת למצוקה פוליטית, מופנית אצבע מאשימה למנגנון ההסברה ופונים מיד למומחים בתחום יחסי הציבור. אין בכך חדש והמעשה הבא ידוע ומסופר בגרסאות אחדות: כבר לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, כינס ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, מספר מומחים מחו"ל על מנת לייעץ כיצד ניתן לשפר את תדמית ישראל בעיני העמים. המומחים עמלו ימים כלילות ולבסוף הגישו דו"ח ובו המלצה מרכזית אחת: לצאת מן השטחים, פסקו המומחים. אם ישראל מעוניינת לשפר את תדמיתה בעיני העמים, עליה לשוב לגבולות מלפני המלחמה.

כאז גם כיום, הרגישות לתדמית בעיני העמים נותרה ואף התחזקה: לא רק שישראל לא יצאה מהשטחים, אלא שהיא העמיקה ומעמיקה את אחיזתה בהם. וככל שהיא נאחזת בהם, מתחדדת הרגישות לתדמיתה החיצונית. גם המלחמות מאז 1967 לא הוסיפו לתדמיתה החיובית. אדרבא, ללא קשר לתוצאות המלחמות, ישראל מצטיירת בעולם כמדינה כוחנית, דורסנית וחמדנית של שטחים שחשובים לה יותר מהתפייסות עם יריבותיה. משום מה, דווקא קברניטי משרד החוץ כיום מאשרים תדמית זאת בהופעותיהם ובהצהרותיהם. ידיים מתלמדות אחראיות לתקריות דיפלומטיות לאור זרקורי המצלמות. כל ביקורת על מדיניות ישראל נדחית ומתויגת כביטוי של אנטישמיות. נדמה, שכאשר אוזלים הטיעונים העניניים שולפים ממעמקי נפטלין את שד האנטישמיות ו"העולם כולו נגדנו"! לא רק בעיני זרים גוברת התחושה שמנהיגי ישראל כבר נואשו מן השלום ושוקדים בעיקר על הישרדות אישית.

הרגישות לתדמית החיצונית אינה מקרית, ולו רק משום שבכוחה להקרין לא מעט על הדימוי העצמי. הדאגה מתעוררת במלוא חריפותה כל פעם שמתחוור הפער, הדיסוננס, בין התדמית בעיני העולם לבין הדימוי העצמי. במידה רבה, דמותנו המשתקפת בראי העולם עלולה לאיים על הדרך בה אנו מדמים את עצמנו. במקום להתמודד עם הפער בין התדמית לבין הדימוי העצמי, יש המגייסים שלל אמצעים להדחיק אותו או להאשים את מציב המראה.

כך מסתגרים בתוך קונכייה ונאטמים מקולות לא נעימים שעלולים לערער את הדימוי העצמי. דו"ח גולדסטון שימש ומשמש עדיין דוגמא לתהליך ההסתגרות בתוך הקונכייה. במקום לשתף פעולה עם ועדת הבדיקה מטעם האו"ם ולספק לה עובדות ועדויות מאזנות שמפריכות את טיעוני החמאס, בחרה ממשלת ישראל להתעלם ממנה, גם זאת מתוך תחושת ביטחון בצדקנותה.

דו"ח הוועדה מסוכן לישראל בין היתר משום שהוא פותח פער תהומי על מבצע "עופרת יצוקה", פער בין הדימוי העצמי של חברה הומנית וצודקת לבין העובדות המדווחות על הרס תשתיות אזרחיות. העדיפה ממשלת ישראל להחרים אותה. כאשר דמוניזציה של האויב שולטת בקונכייה ומגוננת על רוב הישראלים, כל דיווח על סבל אנושי בעת המבצע ולאחריו עלול להכניס בה סדקים בלתי רצויים.

מטעם זה, כועסים גם על העיתונאים הבודדים אשר מעזים לדווח מה מתרחש ברשות ובעזה. כל דיווח חריג מן המקובל עלול שוב לפתוח פער בלתי נסבל בין הדימוי העצמי של ישראל כחברה נאורה, ליברלית, מניפה את דגל הסבלנות וזכויות האזרח ובטוחה בעצמה לבין תדמיתה בעיני העמים כחברה מתנשאת, נהנתית ובלתי רגישה לסבל הזולת.

מבחינה זאת, הסיוע לנפגעי רעש בהאיטי, וכמוהו להבדיל התשובה לדו"ח גולדסטון, נועדו לצמצם את הפער או הדיסוננס בין הדימוי העצמי לבין תדמית ישראל בעיני העולם.